זה עשוי להיות רגע היסטורי. אולי מיד כשיקרה, אולי קצת אחר כך. תלוי אם ג’ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, אכן יחליט לבחור אישה אפרו־אמריקאית כמועמדת לסגנית הנשיא, וזאת לפני קיום הוועידה הדמוקרטית במילווקי באוגוסט, או שיחליט לבחור אישה לבנה כמועמדת לסגנית הנשיא. הראשונה תיחשב להיסטוריה, בעוד ההחלטה השנייה להיסטוריה מושהית.
מועמדת שחורה לסגנות עוד לא הייתה. מועמדת לבנה לסגנות כבר הייתה. סגנית בפועל, שחורה או לבנה, עוד לא הייתה. כך שאם ביידן ייבחר לנשיא ארצות הברית ב־3 בנובמבר, סגניתו בכל מקרה תעשה היסטוריה.
נותר בערך עוד חודש עד שביידן יודיע מי תהיה סגניתו. ועל השאלה כמה חשובה בכלל ההחלטה הדעות חלוקות. מצד אחד, זו ההחלטה החשובה ביותר שיקבל במהלך הקמפיין. אירוע שייתן לאמריקאים הזדמנות לראות כיצד ביידן מנהל תהליך ומוציא אותו לפועל.
מצד שני, חשיבותו האלקטורלית של סגן נשיא בדרך כלל לא גבוהה במיוחד. מצד שלישי, אולי הפעם כן, משלוש סיבות. הראשונה שבהן, גילו של המועמד. ביידן כבר בן 77, וגם אם בריאותו תהיה טובה, לא בטוח שירוץ לקדנציה שנייה. הסגנית תהיה המועמדת הטבעית לרשת אותו.
ועוד: ביידן התחייב לבחור סגנית, ולא סגן. כך הוא למעשה מאותת לנשות אמריקה שנפתחה עוד הזדמנות לנפץ את תקרת הזכוכית – זו שהילרי קלינטון ניסתה לנפץ ולא הצליחה לפני ארבע שנים. בנוסף, אם זו תהיה אישה שחורה, הנה עוד איתות שיש לו משמעות פוליטית, לקהילה השחורה. בואו להצביע, בהמוניכם. ואם הם יבואו בהמוניהם, תהיה לזה השפעה על קלפיות בלא מעט מדינות חשובות.
שתי מועמדות, שתיהן סנאטוריות, שתיהן מועמדות לנשיאות שלא הצליחו, נמצאות בצמרת ההעדפות של הציבור לסגנות. ייתכן מאוד שמדובר דווקא בהן, ולא באחרות, לא מפני שהן מוכשרות יותר אלא מפני שהן מוכרות יותר.
האחת – לבנה, אולטרה ליברלית, גם היא כבר לא צעירה (71): אליזבת וורן ממסצ’וסטס. השנייה – בת לאם ממוצא הודי ולאב ממוצא ג’מייקני – היא בת לדור הצעיר יותר (55) וקצת יותר שמרנית: קמלה האריס מקליפורניה. וורן החריפה תוסיף כוח אש פופוליסטי לביידן המנומנם. האריס תיתן לקמפיין שלו קצת צבע, וריח של נעורים. וורן תסייע לו עם הבוחרים משמאל, מי שתמכו בברני סנדרס ונאלצו להתפשר על מועמד פושר. האריס תפנה לקהלי המרכז, שיהיו רגועים יותר אם מסרי הקמפיין יהיו קצת פחות מהפכניים.
הן לא המועמדות היחידות כמובן. אולי גם לא המובילות. לעתים קרובות סגן הנשיא הנבחר איננו המועמד המשוער מראש. לעתים קרובות סגן הנשיא הנבחר הוא הפתעה. ג’ון מקיין בחר ב־2008 במושלת אלסקה, שרה פיילין, כמהלך של פשרה מול הרדיקלים והאוונגליסטים במפלגתו. הוא לא רצה בה, הבוחרים לא שיערו שהם רוצים בה, עד שהוצגה להם במהלך נואש כדי לטלטל מערכת בחירות שנראתה (וגם הייתה) אבודה. ביידן עצמו נעשה סגן נשיא (של ברק אובמה) לאחר כניעה מוקדמת יחסית בבחירות המקדימות, ולאחר שהודיע תחילה שאיננו מעוניין בתפקיד. אובמה – מועמד צעיר וחסר ניסיון – בחר בו משום שרצה לצדו מישהו שיקרין תחושה של יציבות וידענות, בעיקר בנושאי מדיניות חוץ.
המודל השתנה
השיקולים לבחירת סגן הנשיא השתנו במהלך ההיסטוריה. בעצם היה מודל ראשון, והיה מודל שני. הראשון – מראשיתה של אמריקה ועד לקראת סוף המאה ה־20. השני – בעשורים האחרונים. המודל הראשון הוא מודל של איזון. סגן הנשיא נבחר כדי להוסיף לנשיא קולות במדינות, או באזורים, או עם קהלים שהוא מתקשה בהם. ג’ון פ. קנדי מצפון־מזרח אמריקה, למשל, שאותו איזן לינדון ג’ונסון הטקסני מהדרום. אהבה לא הייתה בין שני האישים הללו, וגם לא הערכה גדולה. הייתה שותפות פוליטית קצרת ימים שנועדה להביא את קנדי לשלטון, ובסופו של דבר הביאה גם את ג’ונסון. ג’ימי קרטר, מושל ג’ורג’יה, דתי ושמרן, בחר כשותף את וולטר מונדייל, ליברלי מהצפון (מינסוטה). השניים האלה דווקא הסתדרו היטב. אך זו כבר הייתה תוצאה משמחת, ולא סיבת הבחירה המקורית.
המודל השתנה במובהק עם בחירתו של אל גור לסגנו של ביל קלינטון בתחילת שנות ה־90. קלינטון היה מושל ארקנסו הדרומית. דמוקרטי, צעיר, משדר רוח חדשה. אבל במקום להציב לצדו סגן מאזן, נאמר, קשיש צפוני, או מערבי, הציב לצדו דווקא את מי שדמה לו. פוליטיקאי דמוקרטי, צעיר, מטנסי. מודל האיזון נשבר. כמו שתיארה זאת חוקרת ממכון ברוקינגס, במקום “נישואים בשידוך” באו “נישואי אהבה”. כך קלינטון וגור, ובמידה מסוימת ג’ורג’ בוש וריצ’רד צ’ייני (אם כי היה שם כמובן איזון של גיל וניסיון). וגם כאשר אובמה בחר בביידן הוא עשה זאת בגלל שהייתה ביניהם כימיה טובה. ביידן בא ממדינה קטנה, דלאוור, שאין בה בוחרים רבים. זה לא היה שיקול. גם צ’ייני בא ממדינה קטנה, ווייאומינג, וזה גם לא היה שיקול. ביידן בא מצפון־מזרח ארצות הברית שממילא מצביע לדמוקרטים בדרך כלל. זה לא היה שיקול. צ’ייני בא מאזור שמצביע תמיד לרפובליקנים. ושוב, זה לא היה שיקול.
המעבר ממודל של איזון, של נישואים כפויים, למודל של התאמה, שינה מאוד גם את תפקיד סגן הנשיא. מתפקיד שהאמרה המפורסמת ביותר עליו (מפיו של ג’ון גרנר, סגנו של פרנקלין רוזוולט), היא ש”איננו שווה דלי של שתן חם”, לתפקיד רב־השפעה ומשמעות. גור, צ’ייני וביידן – היו סגנים חשובים ומשפיעים. הם קיבלו משימות, הם חלשו על תחומי אחריות. הם לא סתם ישבו וחיכו שהנשיא ימות. גם למייק פנס, סגן הנשיא הנוכחי, יש השפעה בבית הלבן, ודאי יותר מכפי שהייתה לסגנים כמו גרנר או ג’ונסון. אבל הוא כמובן תלוי בגחמותיו הבלתי צפויות של נשיא לא שגרתי. מה שמחייב אותו בזהירות יתרה בביצוע כל משימה.
סינון קפדני
ברור שביידן לא יבחר מועמד לסגנות שדומה לו. זה לא יהיה גבר – הוא התחייב. זה לא יהיה מועמד קשיש – זה מתחייב מהודאתו שהוא רוצה בעצמו מועמד שתפקידו להעביר מקל לדור הבא.
ברשימת המועמדות קל לזהות עד כמה חשובה פוליטיקת הזהויות במפלגה הדמוקרטית, ועד כמה המפלגה הזאת משקפת כיום אמריקה הטרוגנית, צבעונית, ליברלית ופתוחה. מלבד וורן והאריס נשקלת גם מועמדותה של מושלת מישיגן, גרטשן ויטמר, צעירה (48), קשוחה וכריזמטית. נשקלת גם זו של תמי דקוורת’, סנאטורית מאילינוי בהווה וקצינת צבא בעבר, בת לאב קצין אמריקאי ולאם תאילנדית ממוצא סיני, ילידת 1968. הסנאטורית תמי בולדווין מוויסקונסין, שגם היא במרוץ –אומנם לבנה, אך היא הלסבית הראשונה מחוץ לארון בסנאט. ואל דמינגס האפרו־אמריקאית כבר יותר מבת 60 והיא חברת בית הנבחרים בהווה וקצינת משטרה בכירה בעבר.
היא שימשה מפקדת משטרת אורלנדו הראשונה. אז הנה מסר מתאים לימים הטרופים של קיץ 2020: קצינת משטרה לשעבר, שחורה, בדרך לסגנות הנשיא. ויש עוד שמות שמוזכרים בתדירות משתנה: ראשת העיר אטלנטה, קיישה בוטומס, שהתבלטה בתקופת משבר הקורונה בניהול נמרץ של העיר. דוברת שנונה. לא מדי רדיקלית. סוזן רייס (55) שהייתה השגרירה באו”ם והיועצת לביטחון לאומי בממשלו של ברק אובמה. גם היא שחורה, שבצד אחד (האם) יש סבא וסבתא ג’מייקנים.
אולם המועמדת המדוברת יותר מכל אלה – וגם הבחירה הרדיקלית ביותר – היא סטייסי אברמס. היא מחוקקת מקומית לשעבר בג’ורג’יה, שעשתה לעצמה שם כאשר כמעט – אבל רק כמעט – ניצחה במרוץ למושלות המדינה. אישה שחורה, גדולה, תוססת. במהלך הקמפיינים שלה נאלצה להשיב לא פעם על שאלות הנוגעות לחייה האישיים. אברמס אינה נשואה, ולעדותה, סירבה להצעות של יועצים פוליטיים למצוא “חבר מזויף”. גם ניסיונה דל. היא הייתה מחוקקת מדינתית, וזה הכל. לכן, לא ברור כלל אם היא מועמדת אמיתית או מועמדת של סקרים, טלוויזיה ורשתות חברתיות. ביידן, על פי הידוע עד כה, לא פנה אליה. ואף אחת לא תיעשה בן לילה לסגנית בלי פנייה מוקדמת של הקמפיין. הפנייה הכרחית משום שטרם הבחירה יש תהליך סינון קפדני.
אין דבר מביך יותר למועמד לנשיאות מגילוי בדיעבד שבחירתו הייתה שגויה. כך קרה לג’ורג’ מקגוורן ב־1972, כאשר בחר בתומס איגלטון שהתגלה כדיכאוני עם היסטוריה של אשפוזים במוסדות לחולי נפש. איגלטון אולץ לפרוש מהמועמדות זמן לא רב לאחר הוועידה הדמוקרטית.
סרג’נט שרייבר שנבחר במקומו הובס עם מקווגרן על ידי הצמד ניקסון־אגניו. ממילא, עד סוף החודש, עד הבחירה ממש, תעבור המועמדת בחינה מדוקדקת של עברה, ענייניה הכספיים, התבטאויות בעבר וחיים אישיים. היא תיפגש עם ביידן. היא תתוחקר לעייפה על ידי יועציו. השר לשעבר ג’וליאן קסטרו, שעבר תהליך כזה כשנשקל לסגנות על ידי הילרי קלינטון לפני ארבע שנים, תיאר השבוע עד כמה הבחינה פולשנית – אבל מצא בה גם יתרון אחד. הוא אולץ לעבור בדיקת דם, ובכך להתגבר על פחד ארוך שנים ממחטים.