מורדי ישראל היה סטודנט לתקשורת בן 25 כשהגיע ב־4 בנובמבר 1995 לכיכר מלכי ישראל כדי להכין את עבודת הגמר שלו. הוא לא דמיין לעצמו עד כמה ישפיע אותו ערב על חייו. "הייתה לי משימה לעשות ראיון פוליטי בנוגע לכל מה שקרה אז במדינה: כל ההפגנות שהיו נגד רבין, כל ההסתה שהשתוללה באותה תקופה", הוא משחזר כעת. "רציתי לראיין כמה שיותר פוליטיקאים שיגיעו לעצרת. נעמדתי בשטח שהוביל למדרגות. בזמן הזה עלו וירדו מהבמה פוליטיקאים שסיפרו לי שמדובר בעצרת מוצלחת ביותר שבאה לחזק את תהליך השלום ואת ראש הממשלה. הייתי מבסוט, הקלטתי את דבריהם, ויש לי את ההקלטה הזו עד היום".

מורדי ישראל (צילום: צילום פרטי)מורדי ישראל (צילום: צילום פרטי)

מה קרה לאחר מכן?
"בשלב מסוים הבחנתי שהשוטרים מתחילים להציב מחסומים ומבקשים מכל מי שהיה בשטח הזה ליד המדרגות, שהיה אמור להיות סטרילי, לצאת ממנו. נשמעתי להוראות ויצאתי מחוץ לגדרות. שאלתי את אחד השוטרים למה סוגרים, והוא אמר לי שיצחק רבין ושמעון פרס אמורים לרדת במדרגות לכיוון רכב השרד. הסברתי שאני סטודנט לתקשורת ושאלתי אם אני יכול להיכנס ולראיין. הוא אפשר לי להיכנס עם מכשיר ההקלטה ותיק על הגב. הבחנתי תוך כדי שפרס מתחיל לרדת במדרגות, ואז ניגש לאנשים שהיו מחוץ לגדר לכיוון רחוב אבן גבירול ומתחיל ללחוץ להם את היד. הצלחתי לתפוס את פרס, הוא אמר שהייתה עצרת מוצלחת מאוד והמשיך לכיוון רכבו".

מתי ראית את רבין?
"תוך כדי הבחנתי בתנועה שמתרחשת במדרגות וראיתי את ראש הממשלה מתחיל לרדת, ולצדו פמלייתו ולאה רבין. לאה נעצרה במדרגות, ויצחק המשיך לרדת יחד עם המאבטחים. חשבתי לעצמי שזה יכול להיות אחד הרגעים המוצלחים מבחינתי כסטודנט לתקשורת, אם אצליח להוציא כמה מילים מרבין. עמדתי בצד ופתאום הבחנתי שהמאבטח שהיה אמור להיות מאחורי גבו של ראש הממשלה - מסתובב לאחור והולך לכיוון המדרגות. ככה מצאתי את עצמי נכנס למקום של המאבטח ונמצא מאחורי רבין עם מכשיר ההקלטה".

ניסית לפנות אליו?
"שאלתי אותו: 'אדוני ראש הממשלה, מה דעתך על העצרת, על ההסתה בזמן האחרון?'. רבין לא כל כך ענה, אלא התקדם לכיוון הרכב. ואז פתאום שמעתי קול ירייה והבחנתי בראש הממשלה מסתובב, מסתכל אליי מבעד למשקפיים, ואז אני מבין שמשהו קורה. סובבתי את הראש וראיתי את הרוצח מחזיק באקדח ויורה שתי יריות נוספות לכיוון ראש הממשלה. היריות חלפו ממש לידי. אם הייתי עושה חצי צעד קדימה, הייתי חוטף אותן. אז סובבתי את הראש חזרה וראיתי את רבין נופל על הארץ. באותו רגע הייתי בטוח שמדובר במחבל מתנקש שעכשיו יתחיל לירות בנוכחים מסביב, ושזה בטח הצעד האחרון שאני עושה".

מה עוד זכור לך מהרגעים ההם?
"בהתחלה, כשרבין ירד במדרגות, היו מחיאות כפיים סוערות. פתאום, ברגע שנשמעה הירייה הראשונה, היו צעקות: 'לא נכון, זה סתם'. אנשים לא האמינו שהשמחה והאופוריה המיוחדת מתחלפות באסון נוראי ובצעקות שבר. כשהודיעו שרבין נפטר, זו הייתה הרגשה איומה. ראיתי כמה מקרוב הרוצח ירה בראש הממשלה. הבנתי שאני נמצא ברגע היסטורי, אחד הרגעים הטרגיים של מדינת ישראל".

כיום ישראל הוא מורה להיסטוריה המתגורר בקריית גת. "יש את מורדי שלפני רצח רבין ואחרי רצח רבין", הוא מודה. "לאחר הרצח כל דבר היה מקפיץ אותי, אם זה יריות קפצונים בפורים או צמיג של רכב שהתפוצץ. היו לי הרבה לילות בלי שינה, כל הזמן הייתי נזכר במבט של ראש הממשלה מסתכל עליי. הייתה לי חוויה טראומטית ממה שקרה. עזבתי את הלימודים, לא רציתי להמשיך לעסוק בתקשורת. רק אחרי 18 שנים השלמתי את התואר הראשון והשני. למדתי היסטוריה ואזרחות, היום אני עומד מול תלמידים ומספר על ההסתה שקדמה לרצח וגם את הסיפור האישי שלי".

מכתבי איום הביתה

גם העיתונאי יואב לימור היה שם, בסמוך לרבין, באותם רגעים בלתי נשכחים. "התחלתי באותו שבוע את עבודתי ככתב מפלגות של 'מעריב'", הוא מספר. "הגעתי לעצרת כדי לדבר עם פרס ורבין. הסתובבתי כל הערב על הבמה, היו שם המון פוליטיקאים. כשנגמרה העצרת, ירדתי שתי מדרגות אחרי רבין עם עליזה גורן (יועצת התקשורת של רבין – א"ש) כדי לנסוע לעיתון ולכתוב את הטקסט. בתמונה האחרונה שבה רבין צולם חי, רואים אותי שתי מדרגות אחריו. רבין ירד, ואנחנו נשארנו במדרגות להתקשקש. ואז שמענו שלוש יריות. מיד הייתה המולה מאוד גדולה, הכניסו את רבין לרכב ונסעו משם. אף אחד לא ידע מה קרה לו. את יגאל עמיר לקחו והצמידו לקיר של גן העיר בצד השני. היה ברור שירו ברבין, אבל באותם רגעים לאף אחד לא היה ברור מה מצבו".

יואב לימור (צילום: אוהד רומנו)יואב לימור (צילום: אוהד רומנו)

כיום לימור מגיש את תוכנית הבוקר וסרטים דוקומנטריים בקשת 12. היום, בשעה 21:30, ישודר שם סרטו "רצח רבין: הקולות שמעולם לא נשמעו". "האירוע הזה השפיע על כל מי שראה אותו", הוא אומר. "זו ההבנה המאוד עמוקה לאן הסתה ואלימות עלולות להוביל. אנחנו נמצאים כיום במצב הרבה יותר גרוע מכפי שהיינו ערב הרצח, עם התנהלות מופקרת של חלק מנבחרי הציבור שלנו, וזה מאוד מטריד. החברה הישראלית לא למדה שום דבר ממה שקרה אז".

"הצוות בכה"

ד"ר ניר כהן, כיום מנהל היחידה להחלפות מפרקים במחלקה האורתופדית בבית החולים בילינסון מקבוצת הכללית, היה בליל הרצח מתמחה באורתופדיה במרכז הרפואי איכילוב. "הייתי אז ברוטציה בכירורגיה כללית, ובאותו ערב הייתי תורן בחדר המיון", הוא משחזר. "שמעתי סירנה מוזרה ואמרו בהתחלה שמגיע נדקר. הנוהל בחדר המיון הוא שברגע שאומרים 'נדקר' ויש חשש לטראומה מורכבת, אז התורן הכירורג הולך לחדר הטראומה כדי לקבל את הפצוע. הלכתי לחדר הטראומה. כשאתה עומד ליד מיטת הטראומה, אתה נמצא עם הפנים לדלת. כשמכניסים את האלונקה פנימה, אתה מסתכל על המטופל כשראשו קרוב אליך והרגליים רחוקות. כלומר אתה מסתכל עליו הפוך. העבירו את הפצוע למיטת הטיפולים, ראיתי שזה אדם שלא נושם ובלי דופק, ביקשתי להכין לי צינור טובוס (צינור תוך־קני) כדי להנשים אותו והתחלתי להנשים אותו עם מסיכה עליו".

ד''ר ניר כהן (צילום: צילום פרטי)ד''ר ניר כהן (צילום: צילום פרטי)

באותו רגע הבנת במי מדובר?
"ראיתי שזה איש מבוגר, חיוור כמו מוות, וכנראה גם אדם חשוב כי החליפה שלו נראתה לי מאוד יקרה. הבנתי שזה אירוע חשוב עוד לפני שזיהיתי את רבין. באותם הרגעים כשהסתכלתי עליו הפוך, עדיין לא הבנתי במי מדובר. היה רק מישהו שקרא ברקע: 'איזה אסון, איזה אסון'. כשהחדרתי לו את הצינור לקנה הנשימה ושמתי סטטוסקופ על החזה שלו כדי לראות שהצינור במקום, ראיתי את הפנים. אז בעצם זיהיתי אותו, אבל אף אחד בחדר עדיין לא אמר כלום, לא אמר את השם. חשבתי לעצמי שבטח אני טועה. בשלב הזה הצטרפו עוד הרבה רופאים לחדר הטראומה, ואז כבר הבנו במי מדובר. ברגעים כאלה אתה בדרך כלל מתנתק. זה לא המי, אלא מה אתה יכול לעשות. הצלחנו להשיג דופק ולחץ דם ורצנו עם רבין לחדר ניתוח".

מה התחולל באותם רגעים בחדר הניתוח?
"חדר הניתוח היה מפוצץ באנשים, מהרופאים בדרגות הכי גבוהות ועד מערכת המאבטחים. התחלתי להביא מנות דם לחדר. באיזשהו שלב הכריזו על מותו של רבין וחזרתי לחדר מיון. באותם הרגעים העבודה בחדר מיון נראתה לי לא לעניין. כזאת קטסטרופה קרתה לנו כעם, ולי קרתה חוויה קשה כרופא, ועדיין אני חייב ללכת לחדר מיון ולטפל באנשים שכואב להם פה או קיבלו מכה שם. זה היה קשה. למחרת בבוקר פרופ' גבי ברבש, שהיה אז מנהל בית החולים, ביקש שאתלווה אליו כדי לנסוע לביתו של רבין ולדבר עם לאה".

איך אותו לילה השפיע עליך?
"באותו זמן האשימו חלק ניכר מהאנשים סביב רבין בקנוניה וברצח שלו. אני, למשל, קיבלתי מכתבי איום הביתה. את שואלת איך זה השפיע עליי? המסלול שלי היה כעתודאי. שירתי כרופא צבאי ויצא לי לטפל בלא מעט נפגעי ירי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במישהו שנפגע מירי. מצד שני, אני לא יודע לכמה אנשים בעולם יצא לטפל בראש הממשלה שלהם כשהוא מגיע במצב כזה לחדר מיון. מה שחוויתי גרם לי תחושה נוראית של אימפוטנציה, שמה שהייתי אמור לעשות - לא הצלחתי לעשות. זו לא תחושה נוחה, למרות שהרציונל אומר שעשיתי כל מה שיכולתי לפי הפרוטוקולים שלמדתי, ושגם אם זה היה מישהו בן 25 עם פגיעה כזאת - הוא לא היה שורד את זה. הסיכוי של אדם עם פציעה מהסוג הזה לשרוד הוא קרוב לאפס, אם לא אפס".

פרופ' יוסף קלאוזנר, ששימש באותה תקופה מנהל המחלקה הכירורגית באיכילוב, היה בביתו בליל הרצח. "הסתכלתי בקטעים מהעצרת בטלוויזיה, שמעתי קטעים מהנאום של רבין. אחר כך ניתקתי וישבתי וקראתי חומר רפואי", הוא משחזר. "בשעה 22:00 לערך קיבלתי טלפון מד"ר מוטי גוטמן, שהיה אז סגני (כיום פרופ' גוטמן, מנהל מחלקות כירורגיות במרכז הרפואי שיבא - א"ש). כששמעתי את קולו, היה ברור לי שמשהו מאוד רציני קרה. מוטי אמר לי שהוא מטפל בראש הממשלה, שיש לו פצעי ירייה, שמצבו אנוש והוא בתהליך החייאה, שהולכים להטיס אותו לחדר ניתוח, ואמר לי: 'בוא'".

פרופסור יוסף קלאוזנר (צילום: יוסי אלוני)פרופסור יוסף קלאוזנר (צילום: יוסי אלוני)

לאחר אותה שיחה, קלאוזנר, כיום מנהל מרכז הסרטן הרב־תחומי באיכילוב ויו"ר המועצה הלאומית לכירורגיה, הרדמה וטיפול נמרץ, אץ לבית החולים. "טסתי לשם כל עוד רוחי בי", הוא מספר. "בחדר הניתוח היו בערך פי שלושה צוותים יותר מאשר במקרה רגיל. מצאתי את הצוות עסוק בניסיונות החייאה נואשים תוך כדי ניתוח בניסיון להציל את רבין. קיבלתי מהר דיווח מד"ר גוטמן ומד"ר יורם קלוגר, מנהל יחידת הטראומה (כיום פרופ' קלוגר, מנהל המערך לכירורגיה כללית בקריה הרפואית רמב"ם ויו"ר איגוד הכירורגים - א"ש), אבל המצב התחוור לי עוד לפני ששמעתי את הדיווחים. היה ברור לא רק לי, אלא גם לאנשים הבכירים הנוספים שבחדר הניתוח, שלמרות המאמצים הבאמת עילאיים, ההרואיים, המצב בלתי הפיך ואין כל סיכוי. לא ניתחתי בעצמי, כי לא היה צורך, אבל בתור מנהל המחלקה הכירורגית שאלתי את הצוות אם הם מבינים ומסכימים שאנחנו צריכים להפסיק את הניסיונות כי אין כל סיכוי. הם היו תמימי דעים איתי, ואז עמדתי והכרזתי בקול שאני נורא מודה להם על המאמצים העילאיים, אבל אנחנו צריכים להכריז על מותו של ראש הממשלה".

איך הרגשת באותו רגע?
"לא אשכח את התגובה הזאת כל ימי חיי. אנשי הצוות פשוט בכו, חלקם התיישבו על הרצפה בחדר ניתוח ובכו. זה מחזה מאוד לא שגרתי. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן או ב־25 השנים שחלפו. הודעתי לפרופ' ברבש. הוא נכנס, ואז יצא לבשר ללאה רבין ולמשפחה. זה היה מאורע מאוד טראומטי, אבל כמובן שלא יכולתי לתת לרגשות שלי להתפרץ כשאני בתפקיד. זה נחרת מאוד בזיכרון שלי, ומאז כל פעם שאני נזכר בכך - פעמים רבות מציפות אותי דמעות".