"בראש השנה גיהצתי לעמית את החולצה הלבנה שהיה רגיל ללבוש, שמתי לו את המצעים הלבנים, בישלתי את המאכלים שהוא אוהב בתקווה שיבוא לאכול", מספרת נאוה רביבו, אמו של רס"ל עמית בן יגאל ז"ל, בן 21 במותו, לוחם גולני שנפל ב־12 במאי בפעילות מבצעית בכפר יעבד בצפון־מערב השומרון לאחר שהושלכה עליו אבן. "האנרגיה שלו הייתה פה לגמרי, בכל רגע נתון. בחג היינו אני, בן זוגי והבנות, אבל זה לא בדיוק היה חג. ניסיתי להראות לבנות שהכל בסדר, קניתי להן בגדים, אבל זה לא זה".

כחודש וחצי לאחר מותו של בן יגאל, הגישה הפרקליטות הצבאית כתב אישום נגד המחבל נזמי אבו־בכר מהכפר יעבד בגין השלכת האבן על בן יגאל. בחודש שעבר ברוב של שניים (השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא) מול אחת (השופטת יעל וילנר) ביטל בג"ץ את ההחלטה להרוס את ביתו של המחבל והמיר זאת באטימת הבית בחלקו. בעקבות ההחלטה, מאות משפחות שכולות הפגינו במחאה.

"הרוצח עצמו לא מעניין אותי", אומרת רביבו. "מה שמעניין זה המעשה שלו, מה היו המניעים, המחשבות שלו, מה הוא הרוויח מכל זה, כמו למשל פרנסה למשפחה באופן קבוע לכל החיים, לימודים עתידיים ועוד. לכן אנחנו מייחלים להרתעה כדי שזה לא יקרה יותר. התמריצים לרצח חייל או אזרח צריכים להתבטל לאלתר. חלק מכך זה גם להרוס את הבית למען יראו וייראו".

עמית בן יגאל (צילום: דובר צה''ל)
עמית בן יגאל (צילום: דובר צה''ל)


על רקע הכאב העצום שהכה ברביבו, 47, לאחר שאיבדה את בנה בכורה, היא נפרדת בימים אלה מהפעוטון שניהלה במשך 15 שנים. "25 שנים אני גננת, מתוכן 15 שנים הייתי בעלת 'המשפחתון של נאוה' ברמת גן", היא מספרת. "המשפחתון נפתח כשעמית היה בכיתה א'. רציתי להיות עצמאית כדי להיות נוכחת כשעמית חוזר הביתה מהמסגרות. המשפחתון בתחילתו היה בתוך הבית. בשבע השנים האחרונות הוא היה מחוץ לבית, אבל עדיין קרוב לבית שבו אנחנו גרים".

מאז מותו של בנה הרגישה רביבו כי אינה מסוגלת לחזור לעיסוק שכה אהבה. "בדיוק עכשיו חברות הגיעו וצילמו את הציוד כדי למכור אותו", היא מספרת. "לי עצמי קשה מאוד להגיע למקום, קשה לי להשלים עם כך שאני סוגרת את הגן".

מדוע החלטת לסגור?
"כשעמית נפל, שום דבר לא עניין אותי יותר. ברמה הרגשית לא יכולתי לשאת את זה שאני צריכה לשקם את עצמי, את הילדות שלי, את המשפחה, ובזמן הזה במקביל לגדל ילדים אחרים. לא יכולתי לעמוד בזה נפשית. החלטתי על הסגירה באותו רגע שעמית נהרג. בן הזוג שלי הציע שיחזיק את הגן, ואני אמרתי שאני לא רוצה שום קשר לזה. ניסו גם לשכנע אותי שאני רק אנהל את הגן, אבל כל השנים הייתי מאוד פעילה בגן".

"נקראתי מנהלת גן, אבל בפועל הייתי גננת, אם צריך מטפלת, ואם צריך אז הכל מכל. הגן שלי היה הבית שלי, הבייבי שלי, מקום להשראה להרבה גנים מסביבי. תמיד דאגתי להיות גן קטן, עם יחס אישי. בישלתי בגן, האוכל היה ביתי וחם, נתתי מענה אישי, העסקתי יותר עובדות ממה שצריך. מאז שעמית נפל, הסייעת החזיקה את הגן עם עוד שתי חברות, כדי שלא יהיה מצב שילדים ייפגעו".

איך את מרגישה עם החלטתך?
"זה קשה מאוד. בתחילת הקורונה היינו במפח נפש לגבי העתיד. תמיד עמית אמר לי: 'אמא, את אוהבת את העבודה, הקורונה תעבור'. היו לי 25 ילדים, נשארו 14 אחרי הסגר. החלטתי עם הסייעת שאנחנו ממשיכות עם הקבוצה הקטנה. אחרי מה שקרה עם עמית, את המוח שלי כבר לא עניין שום דבר".

"החלטתי לסגור כדי להניח לעצמי. אולי הייתי צריכה להחזיק את זה, אבל אין לי כוחות נפשיים לזה. בתוך תוכי אמרתי שאין לי את ה־200 אחוז שאני יכולה לתת לילדים, ולכן אני לא יכולה להיות שם. לצערי, היום כשאני סוגרת את הגן אין לי מענה. אני לא יכולה לחתום אבטלה כי הייתי עצמאית. מלבד עזרה של משרד הביטחון, אין עזרה כלכלית נוספת".

יש סיכוי שמתישהו בעתיד תפתחי שוב גן?
"אני לא יודעת, אני לא חושבת יותר מדי על העתיד, חיה את הרגע. אני מאוד חיה את ההנצחה של עמית ומחכה כל יום מחדש למסרים חדשים".
הגן של נאוה רביבו (צילום: צילום פרטי)
הגן של נאוה רביבו (צילום: צילום פרטי)

הכוח המניע
לאחר שעמית נהרג, רביבו החלה לשלוח לו הודעות לנייד. לאחר מכן עברה לפוסטים קבועים בפייסבוק. "אני משתדלת מאוד לקרוא את התגובות, להתייחס, להודות", היא אומרת. "מישהו מגיב לי, עונה, אני מקבלת מסרים מאנשים, יוצרת קשרים חדשים עם כל כך הרבה אנשים שרוצים לתמוך. עמית היה ילד חי, והוא היה עושה הכל כדי שאני אמשיך לחיות, כדי שאני אבין שהוא חלק מחיי גם כשהוא לא נוכח".

"אם יש לי מועקה וגעגועים עזים, אני כותבת ישר למקלדת. אני מספרת במכתבים מה אני עוברת, מדברת עם עמית כאילו הוא קיים. מספרת לו מה אנחנו עושים, מה שלום האחיות שלו. לפעמים אני כותבת וכאילו מקבלת ממנו תגובות באותו רגע וכותבת אותן כאילו הוא מגיב לי. לפעמים גם לא".

"אני כל הזמן מבקשת ממנו כוחות. התגובות שאני מקבלת מעמית תוך כדי שאני כותבת וגם תגובות מאנשים - זה הכוח המניע. אני לא יודעת מה היה קורה לולא זה היה קיים. מה שיפה הוא שכל החברים בפייסבוק הם חברים שהתווספו מאז שעמית נפל, והם פשוט חיים את זה כמוני. הם חלק בלתי נפרד מהאבל שלי, מהמצוקה שלי, מהכאב הנוראי, מהבור שאין לו תחתית. הם כל הזמן נמצאים ותומכים. אלה אנשים חדשים שנוצר קשר איתם. הם מתמידים, אוהבים, באים, מתארחים אצלנו לשבת. זה עוד משהו שאני עושה כדי להרגיש את עמית".

ספרי על קבלות השבת.
"חודש אחרי מותו התחלתי לעשות בבית קבלות שבת. הבית פתוח, ועד היום אנשים מגיעים כל הזמן. לבית יש חצר שהייתה מאוד מוזנחת, כי חשבנו לעבור דירה. החלום של עמית היה לטפח את החצר. החלטתי לא לעבור דירה, אלא לטפח את החצר ולערוך שם קבלות שבת. בקורונה הייתי יוצאת החוצה ומפעילה בידוריות ועושה קבלות שבת ברחובות, עם שירי שבת. תמיד אמרתי שאחרי הקורונה אעשה בחצר הבית קבלת שבת, אנשים יבואו ויהיה כיף. בסוף עשיתי זאת לעילוי נשמתו של עמית ולהנצחתו. גם ערכנו ערב סליחות מאוד מרגש בפארק הלאומי ברמת גן, בעזרת עיריית רמת גן. מה שהוא משדר, אני מיישמת".
הפגנת תמיכה במשפחה (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנת תמיכה במשפחה (צילום: אבשלום ששוני)

לאסוף את השברים
עמית הוא בנה הבכור של רביבו, שלה שתי בנות נוספות: בת 13 ובת 4 ושמונה חודשים, ובן יחיד לאביו, ברוך בן יגאל. "בחדרי חדרים בא לי להתרסק, בא לי הכי להתאבל בעולם", אומרת רביבו, "אבל הבנתי שכל מה שהיה לפני ואחרי המקרה רק יתעצם. אני אישה חזקה, הייתי בעשייה כל חיי, ואחרי המקרה זה התעצם. אני מרגישה את עמית באנרגיות שלו, באהבה שלו, בזיכרונות שהוא השאיר לנו. אי אפשר להישאר אדישה לזה".

"גם אם את בוחרת רגע אחד להיות שבורה, את יכולה לעשות זאת רק בחדרי חדרים. גם ברוך וגם אני אנשי חינוך. מגיעים אלינו אנשים שלא מכירים אותנו ורוצים להנציח את עמית. אני אומרת שאם אני אהפוך אדישה, כל זה יתמוסס. אני לא מטופלת כרגע אצל פסיכולוג. אני רוצה לאסוף כרגע את השברים שלי בעצמי, לשאול את עצמי מה לעשות איתם, איך אדביק אותם".

ברוך ואת תומכים זה בזה?
"כל הזמן. מהיום שהתגרשנו החלטנו שאנחנו לא נשואים, אבל אנחנו מגדלים את עמית כמשפחה אחת. בחגים ובשבתות עמית היה הולך למשפחה של אבא, ואני תמכתי בו, היינו מאוד גמישים. אנחנו אנשים שונים, כל אחד לוקח את זה באופן שונה, אבל אנחנו תומכים זה בזה כל הזמן".

איך אחיותיו של עמית מתמודדות עם הטרגדיה?
"האחות הקטנה כבר מבינה שעמית לא יכול לחזור, שהוא הפך להיות מלאך ששומר. ואילו לילדה בת ה־13 נוצרה מסביב חברותא של החברים של עמית. יש לה כבר תובנות של ילדה בת 17. עמית היה לא רק הבן שלי – הוא היה חבר שלי, ידעתי את הסלנג שלו, את השפה שלו, ידעתי איך הוא מתנהג בסיטואציות שונות. הסתדרנו כל כך טוב, קונפליקטים שואפים לאפס. הכל היה אצלנו בהבנה. הוא היה ילד מלאך".