נהרות של דיו כבר נשפכו על המציאות הכלכלית הדו־קוטבית של ישראל. מצד אחד, כלכלת הייטק חזקה ומבוססת, שהפריון, השכר והערך המוסף שלה גבוהים, היקף היצוא שלה משמעותי, והיא קשורה בטבורה לכלכלה הגלובלית. מצד שני כלכלה מסורתית, שהפריון והשכר בה נמוכים, שהיצוא שלה חלש והיקף ההשקעות בה נמוך.
הפערים האלה בלתי נסבלים, כשמבינים את ההשלכות החברתיות שלהם. בהייטק הישראלי מועסקים כ־10% בלבד מכלל המועסקים במשק. נכון שהוא מייצר עוד שתיים־שלוש משרות עקיפות על כל משרה ישירה, אבל עדיין מדובר בחלק קטן מכלל המועסקים. העובדה שעובדי ההייטק נהנים משכר גבוה וחלקם אף מגיעים לאקזיטים, מחריפה עוד יותר את פערי השכר במשק וכתוצאה מכך את הקיטוב החברתי.
יתר על כן, הביקוש הגובר לכוח אדם טכנולוגי - בטרם משבר הקורונה - הביא לעליות שכר מטורפות, שיצרו בתורן כעס ומרמור מצד יתר חלקי האוכלוסייה. הוכחה לכך קיבלנו כאשר הקצאת תקציבים לחיזוק חברות סטארט־אפ על רקע המשבר הכלכלי זכתה לביקורות חריפות. ממד נוסף שלדעתי יש להתייחס אליו הוא תת־הייצוג של אוכלוסיות רחבות בישראל בהייטק, לדוגמה נשים, ערבים, חרדים, תושבי פריפריה ועוד.
לרוע המזל, הפערים הכלכליים־חברתיים הללו מצטלבים עם פערים גיאוגרפיים־אזוריים. ההייטק מרוכז ברובו באזור גיאוגרפי מצומצם, על ציר רמת החייל-הרצליה פיתוח, ולכן ההשפעה החיובית שלו ופירותיו לא מחלחלים לפריפריה. התמונה עגומה - 77% מחברות ההייטק פועלות במחוזות תל אביב והמרכז, ו־78% ממשרות השכירים בחברות ההזנק מרוכזות במחוזות אלה. כך יושבת מרבית הכלכלה החדשנית של ישראל ברדיוס של כ־30 ק"מ, בעוד מרבית הכלכלה המסורתית יושבת בפריפריה. ישראל קמה על בסיס חזון ליצירת חברה שוויונית, ועל אף ההתקדמות שחלה במעבר של שכבות חברתיות לעבר מעמד הביניים החל מסוף שנות ה־70, הפערים עדיין גדולים ומאיימים על הלכידות החברתית.
צמצום הפערים דורש מהלך אסטרטגי רב־שנתי, שחייב להיות מובל על ידי הממשלה הנושאת באחריות העליונה לחוסן החברתי של אזרחיה. אך יש כאן פרדוקס שראוי להרחיב עליו. בעבר, הכוח המרכזי בהכוונת המשק היה נתון בידי הממשלה, אך המוטיבציה שלה לשינוי הייתה נמוכה. היום המוטיבציה של הממשלה לשינוי גבוהה, אך כוחה מועט יותר, בוודאי בתחום ההייטק, שבו היא כמעט ואינה מעורבת. נתון זה מחייב את הממשלה לפעול יד ביד עם חברות ההייטק, האקדמיה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי בבואה ליישם צעדים שונים בכיוון הרצוי.
ללכת בגדול
ההמלצה הראשונה שלי לממשלה היא לעודד מעבר של חברות טכנולוגיות רב־לאומיות לפריפריה, כפי שבעבר נעשה עם חברת אינטל, שחוללה מהפך אזורי בקריית גת, תוך מתן הטבות מס משמעותיות הן לחברות והן לעובדים. מהלך מסוג זה, יחד עם מעבר יחידות התקשוב והמודיעין לנגב, יביא לפריסה גיאוגרפית רחבה יותר של ההייטק, תוך חתירה למיצוי הפוטנציאל האנושי והכלכלי בפריפריה. ההמלצה השנייה היא להציב מטרות ויעדים ריאליים ולא לשגות בחלומות. אם בכל ארבע שנים נצליח להביא לגידול של 5% בהיקף הפעילות הטכנולוגית בפריפריה - דיינו.
המלצה שלישית נוגעת לעיקרון המארגן. עיקרון זה צריך להיות כפול: חיזוק החלשים ותמרוץ החזקים. לספק לאוכלוסיות בפריפריה, בדגש על הדור הצעיר, את היכולות והמיומנויות שיאפשרו להן להשתלב בשוק העבודה הטכנולוגי של המאה ה־21, ומנגד - מתן תמריצים לאוכלוסיות החזקות במרכז שתגענה לפריפריה. אם לשם תעסוקה בלבד ואם גם למגורים.
בסופו של דבר, החינוך וההשכלה הם התשתית הכי חשובה למוביליות חברתית, ולכן על הממשלה להקצות משאבים כדי לחזק דרמטית את לימודי הטכנולוגיה ואת האוריינות הדיגיטלית בקרב התלמידים בפריפריה. חיזוק זה צריך להתבצע דרך משרדי החינוך והמדע, אך גם דרך עמותות ומסגרות של חינוך בלתי פורמלי.
הצעדים שנעשים היום על ידי הממשלה וזרועותיה, בעיקר רשות החדשנות, מצביעים על כיוונים נכונים וכוונות טובות, אך אלה הם צעדים מהוססים, אטיים וקטנים מדי. פה מקימים חממה בפריפריה, שם מארגנים אשכול חברות טכנולוגיות מחוץ לתל אביב. זה לא מספיק. צריך כאן תנופה רחבה ונועזת, והמצב מחייב הליכה בגדולות ולא בקטנות.
מדינת ישראל ידעה לעשות זאת בהצלחה רבה בעבר, כאשר בתחילת שנות ה־90 קלטה עלייה עצומה ובו בזמן עשתה מעבר חד מתעשייה עתירת ידיים עובדות (טקסטיל וחקלאות) לתעשייה עתירת טכנולוגיה משגשגת, שלצערי לא חלחלה במעגלים רחבים בחברה, עם כל המשמעויות הנובעות מכך.
אם לא ייעשו צעדים אקטיביים לצמצום הפערים החברתיים שההייטק מעצים, לצד צעדים להרחבת האקו־סיסטם הטכנולוגי לפריפריה, הקיטוב בין שכבות האוכלוסייה יגבר עד כדי סכנה חברתית. על הממשלה ליצור תוכנית מעורבות ולא להשאיר זאת לסקטור הפרטי, שכן ההמתנה שכוחות השוק יביאו לאיזון יכולה לארוך שנים ארוכות במקרה הטוב, ובמקרה הרע יכולה להחריף את המצב. יש להבין שזוהי פצצה מתקתקת, שעשויה לאיים על חוסנה ויציבותה של מדינת ישראל.
הכותבת היא השותפה המנהלת בקבוצת לוצאטו ויו"ר עמותת יחדיו