בימים האחרונים שמעתי משפט שגרם לי לחשוב עליו רבות והדיר שינה מעיניי. להלן ציטוטו: "אני לא אתן שמישהו ירים קול על הילד שלי. רק אני יכולה להרים עליו קול". המשפט נאמר על ידי אם שהוציאה את בנה מקבוצת הכדורגל שבה שיחק בליגת הנערים, לאחר שמאמן הכדורגל שלו נזף בו על כך ששיקר לכאורה בכך שאמר שהשלים את החימום שלו. המאמן אמר לבנה שהוא עלול להביא עצמו לפציעה משום שגופו איננו מחומם דיו כדי לקחת חלק במשחק פעיל. האם, שכאמור בחרה בצעד תגובה דרמטי, משוכנעת שהצדק עמה ושעשתה את הכל כדי להגן על בנה מכל רוע. האומנם?
בנעוריי התאמנתי בנבחרת שחייה של הפועל ראשון לציון. המאמן היה מאי רז ז"ל, מאמן קשוח מהדור של פעם, עיניו הכחולות היו תמיד אדומות מהכלור, ושאגותיו עלינו נשמעו גם כשראשנו היה עמוק במים. רק מצופי הבריכה ואני יודעים לספר כמה פעמים בכיתי בתוך המים כשלא הצלחתי להגשים את המטרות שהוא הציב לי, כשהתאכזבתי מעצמי שלא שברתי את השיא של עצמי. ידעתי שבפעם הבאה אהיה חייבת לתת מעצמי את הכל כדי להצליח. לעומת זאת, הגאווה להתהלך בעיר עם האימונית שעליה נכתב "הכרישים של מאי" הייתה שווה הכל.
שחייני ישראל בוגרים, נוער ופראלימפיים בעבר ובהווה מביאים כבוד גדול לארץ. כמו כל הספורטאים האחרים, הם מקדישים את חייהם לטובת ההישגים בספורט. אומנם אולימפיאדת טוקיו נדחתה בשל הקורונה, אך הספורטאים מכינים את עצמם לרגע שבו יצטרכו לתת את כל מה שיש להם ולייצג אותנו בכבוד. בארץ מייחלים למדליה אולימפית. כולם רוצים את הכבוד הזה, רק שוכחים שבשביל כבוד צריך לעבוד, ובספורט בייחוד העבודה קשה, סיזיפית ויקרה. עיקרי ההישגים נשענים על משמעת עצמית, עבודה קשה וכבוד למאמן. אם אין יחסי אמון בין הצדדים, אי אפשר להגיע להישגים, ולכן אולי הכדורגל בישראל לא ממריא לשום מקום כי מאמנים מתחלפים כמו גרביים לאחר משחק. עסקנים, הורים, יועצי הכלום והשום דבר נדחפים ומשפיעים היכן שרגלם כלל לא צריכה להיכנס.
בין ספורטאי למאמן יש יחסי קודש, ויחסים אלו צריכים להישמר. למאמן יש את האוטוריטה שלו, כמו למורה בכיתה. כאשר משהו מבחוץ נדחף ומנסה להשפיע על מה שקורה, זה תמיד פוגם בקשר ההדדי ומערער את הסמכות. בנבחרות ספורט בעולם, אלו המגיעות להישגי־על, יש משמעת ברזל וכבוד למאמן, ועלינו לאמץ זאת במגרש, בבריכה, ואפילו בכיתה, כדי להגיע לאותם הישגים ואולי אף יותר.