בשבוע שעבר הוזמנו לארוחת חג אצל משפחתי. בהתרגשות רבה ארזתי את עצמי ואת בנותיי ויצאנו לראשונה מזה כמעט שלושה חודשים לסיבוב קניות בקניון. את המסיכות עטינו כבר בחניון התת־קרקעי, ועל מנת להימנע מהתקהלות מיותרת בחרנו לעלות במדרגות. ברגע שפתחנו את הדלת ונכנסנו לקומת הכניסה הסואנת הבנתי את גודל הטעות. המוני אדם וטף נהרו בהמוניהם ללא מסיכות או ריחוק חברתי בין דלפקי וחנויות הקניון. סיכמנו שקונות מתנה לדודה ומיד חוזרות למכונית. בעוד אנו עומדות בתור, תוך שמירה על שני מטרים מהגברת שלפנינו, נדחפו מאחוריי אב מיוזע מטופל בעולל מילל ונער אפתי עם אוזניות אדירות על ראשו, המרותק למסך הנייד שבידו.
ביקשתי מהאב בנימוס שישמור מרחק וימנע קרבה אך ללא הועיל. המצב החמיר כאשר הנער עם האוזניות הגביר את עוצמת השמע וכולנו נאלצנו להיכנע לזוועת הצווחות הבוקעות מהרמקול האנושי בנוסף לזה שבחנות. כשהגעתי כבר לעמדת התשלום, פעמיים נכנסו אנשים לפניי, בלי מסיכות ובלי סליחה, ואמרו שהם רק רוצים לברר מה המחיר של המוצר, שנייה והם זזים. ושוב נחשפתי בעל כורחי לסכנת הידבקות. שאלתי את המוכרת מבעד לזכוכית מדוע אין הגבלה ופיקוח על מספר הנכנסים לחנות ומדוע לא שומרים כאן מרחק בתור, היא לא ידעה לענות. מיהרתי לשלם ויצאנו מיד משם. לדעתי, לא אזדרז לסור לקניונים בעתיד הקרוב.
בשביל זה נאבקו בעלי החנויות שיפתחו במהרה את עסקיהם? הם הבטיחו לנו שישמרו על כל הוראות משרד הבריאות. אז הבטיחו. ביקור בודד בקניון הבהיר לי שלא דובים ולא יער. או יותר נכון, לא מסיכות ולא ריחוק חברתי. חגיגה בשדרה. אם כך מתנהל עם ישראל, מתוך ידיעה שמעשיו עלולים להוביל להתפרצות גל שני של קורונה ולסגירה חוזרת של בתי העסקים, שלא יתפלאו שאכן כך יקרה. אנשים שדחקו בממשלה להזדרז ולפתוח את המשק הם אלו המחרבים אותו שוב, במו ידיהם הלא שטופות. אנשים נמצאים בתחושה שהכל כבר מאחורינו, שנגמרה הקורונה, במיוחד לאור הצהרות מומחים שונים המתראיינים בתקשורת ומטיפים לציבור שהקורונה היא לא גורם תמותה בישראל. על רקע זה, אנשים מתקהלים בחופי הים, במועדונים ובמסעדות שזה עתה נפתחו כאילו לא היה כאן מעולם סגר.
ומה עושה ממשלתנו המנופחת בנידון? דווקא לאחר אפיזודה נגיפית שקטלה מאות בני אדם היא מוצאת לנכון לקצץ רוחבית בתקציב משרד הבריאות, החינוך, ועוד משרדים שכבר קוצצו תקציביהם בשנים האחרונות עד ייבוש משמעותי, לטובת מימון משרדיהם המיותרים, הכפולים והמבוזבזים של שרינו החיוניים.
וכרגיל, אנחנו, הציבור שפועל על פי הכללים ומשלם את המסים, ממשיך לשלם את המחיר. שוב זוהי שעתו הציבורית של ראש הממשלה לפנות אלינו מדי ערב ממרקע הטלוויזיה, וזה עוד מבלי לדבר על היעדרותו הבוטה של החליפי, שתגובתו נעדרה. וזוהי רק ההתחלה של הממשלה הלא זולה שלנו.