הקואליציה הבאה שנרקמת בימים אלה עומדת להעביר את המערכת הפוליטית והחברתית בישראל סוג של אתחול. על הפרק, בין השאר, האיזון בין הרשויות, השוויון בפני החוק ויחסי דת ומדינה. מולה יש גורמים בודדים, אך אפקטיביים, שיכולים להילחם את מלחמתה של הדמוקרטיה הישראלית. 

עסקת באומל, שנעשתה ללא כינוס הקבינט והממשלה ותוך הסתרה מהשרים ומהציבור וסייעה למסע היחצנות של נתניהו ערב הבחירות, יצרה תקדים וחשפה בפנינו את הדרך שבה ראש הממשלה עומד לנהל את ממשלתו החמישית: היעדר חשש מנטרול הגורמים המוסמכים וההליך הדמוקרטי התקין למען קידום מטרות פוליטיות צרות. 
 
גם אם תמיד יהיו מי שיתייצבו לצד נתניהו ויסבירו שלא נגרם כל נזק, או שמדובר במקרה חסר חשיבות, או שבכלל לא נפל דופי בהתנהלותו, חשוב לזכור שזו בדיוק הדרך שבה מפוררים דמוקרטיה: בהסתרה, גם כאשר אין סיבה ביטחונית; בכרסום איטי, כמעט אגבי, של דרך קבלת ההחלטות שאמורה להיות מבוזרת, של נהלים שאמורים למנוע שגיאות בהחלטות ושל בלמים שאמורים להיות מוחלים על כוחו של ראש הממשלה.
 
לא מן הנמנע שכל הסימנים הללו מלמדים כי נתניהו עתיד יותר ויותר לנהל את העניינים באמצעות הגורמים שכפופים לו ישירות, שב”כ ומל”ל, ופחות ופחות באמצעות פורומים שעלולים לאתגר אותו ולחשוף אותו לביקורת ציבורית, כמקובל במדינות דמוקרטיות. 
 
מעבר לנתניהו שמזנב בדמוקרטיה, נראה כי קואליציית הימין שעומדת לקום תשאיר אבק למלחמות של הממשלה הקודמת בערכים הדמוקרטיים. גם אם מבחינה אלקטורלית הימין לא הגדיל את כוחו, ברור לכל כי זו עומדת להיות ממשלת ימין על סטרואידים. ראשית, משום שמפלגתו של משה כחלון, שהייתה עד כה גורם ממתן, התכווצה, ועמה גם רצונו של יו”ר כולנו להיות המרסן הרשמי של פנטזיות הימין לדיכוי הדמוקרטיה המהותית. שנית, אומנם כוחו הייצוגי של הימין המתנחלי פחת, אך הכרחיות איחוד מפלגות הימין לקואליציית החסינות של נתניהו מבשרת כי סלולה דרכה למימוש חלומותיה: החלשת כוחו של בית המשפט העליון, סיפוח השטחים והגברת נוכחות ההלכה בחיינו. ולבסוף, המפלגות החרדיות, שהגדילו את כוחן בשלושה מנדטים, דורשות כעת, בצדק מבחינתן, עוד סמכויות ותיקים. 
 
במצב הנוכחי, אין ספק כי הדמוקרטיה הישראלית זקוקה להגנה. בכנסת, שעברה עם השנים תהליך של החלשת כליה הביקורתיים, אין לתלות ציפיות רבות מדי לאתגור הממשלה. הגורמים האפקטיביים יכולים, אפוא, להימצא בשלושה מוקדים. 
 
ראשית, בקרב שרים לעתיד ופוליטיקאים מנוסים ושאפתניים, שמכירים בחשיבות ההליך הדמוקרטי, כדוגמת ישראל כץ וגדעון סער. הללו עשויים לגלות אומץ ציבורי, וכפי הנראה לסרב לשמש כחותמות גומי ולהעניק לגיטימציה למהלכים בלתי דמוקרטיים החורגים מסמכות של נתניהו. 
 
שנית, מעיתונות חוקרת מקצועית כדוגמת זו שהחלה להציף את פרשת הצוללות, שמבחינת נתניהו מהווה חבילת נפץ. ולבסוף, מיכולתם של ארגונים אזרחיים ופוליטיקאים מהאופוזיציה להוציא את הציבור למחאות ברחובות.