איזה מזל שבתום השבוע הרועש והמבולגן הזה לפחות כולנו יודעים מיהי אורלי לב ומיהו סדי בן שטרית. פשוט מזל שציטוטיהם הושמעו בלי סוף בכל אמצעי התקשורת, וקשה לדמיין איזה חור היה נפער בהשכלתנו אילו לא היינו נחשפים לקללותיה של לב כלפי משפחה שכולה, ולהשוואתו של נתניהו להיטלר על ידי בן שטרית. זכות הציבור לדעת מיהו סדי ומיהי אורלי, ואיך בדיוק מתבטא ההבדל בין פה הג'ורה של זו לפה הג'ורה של זה. באמת תודה.
אבל גם בלעדיהם - כמה רעש היה לנו השבוע. החיסונים, שעדיין לא ברור מתי יגיעו ובאיזו כמות, מיד נוצלו לפרופגנדה. אלה טענו שמדובר בכישלון קולוסלי, אלה טענו שמדובר בהצלחה גאונית, והציבור טבע בין הנרטיבים, מתקשה להבין איך להתנהג לנוכח החדשות או מתי באמת אפשר יהיה לקבל זריקה בקופת חולים.
מוסדות החינוך החרדיים שוב עוררו זעם כשהסתבר שבניגוד למוסדות החינוך החילוניים הם דווקא פתוחים ומתפקדים למופת. הקניונים סגורים כבר חודשיים, וכך גם הברים והמסעדות שצלחו את גל הקורונה הראשון. אבל בממשלה מסבירים מחד כמה הכל טוב, ומאידך כבר מאיימים בסגר שלישי בחנוכה. ברקע התכנס לו קבינט הקורונה לדיונים של שעות ארוכות ללא החלטות, ובסוף הוחלט להגדיל קצת את מספר הקונים המותר בחנויות. הנה לכם שיקוף מושלם למה שהפך לשגרת הקורונה האמיתית של ישראל: המון רעש, המון פוליטיקה, ריח בחירות תמידי באוויר ומעט פתרונות.
אומרים שאדם שלא מבין את השיעור שלו מקבל אותו שוב ושוב מהיקום, והשיעור שחוזר אלינו כבר די ברור: מהמקום שאליו הובילה אותנו הפוליטיקה שהתעוותה לבלי הכר, המדינה לא יכולה להתנהל. הדיונים העקרים מתקיימים כי אין ערך לכללים או להסכמים, ואין סדר עדיפויות לאומי ברור. כשבראש סדר העדיפויות הלאומי נמצאת הפוליטיקה, גם לא יהיה.
ארגונים יעילים גיבשו תוכנית קורונה כבר לפני חודשים, ומצליחים לצלוח את התקופה עם קצת בלגן, אבל ללא כאוס. אבל הפוליטיקאים חיים בספרה משל עצמם, עסוקים בהתמודדות עם ספינים של יריבים, בהדלפות ובניכוס הישגים בין שאכן היו מעורבים בהם ובין שלא. כדי לשמר את המבנה המפואר והבלתי יעיל הזה - עסקים לא ייפתחו כל כך מהר, אנשים לא יתפרנסו, האלימות המשפחתית תעלה, וילדי ישראל (החילונים) לא ילמדו. זה הדיל. מנהיג טוב הוא לא מי שיטלטל עוד קצת את הספינה ואיכשהו יצלח את הכאוס, אלא מי שיתקן את זה.
לתקשורת יש תפקיד מפתח בכאוס. זה לא שהיא לא מנסה - התברכנו בלא מעט כלי תקשורת מקצועיים ועיתונאים מסורים, בלי ציניות. אבל בואו נודה - במציאות שנוצרה, שבה התקשורת הממוסדת מהדהדת באובססיביות את האמירות של סוכני הכאוס במקום להשאירן ברשתות החברתיות, היא לא משרתת יותר את סידור הכאוס - אלא את קיומו.
היא לא נרדמת
כשבתי הבכורה נולדה, היינו עושים תורנות לילה. כשאני הייתי קמה אליה, היא הייתה נרדמת חזרה תוך דקות, אבל כשאבא שלה היה קם אליה - היא הייתה נשארת ערה במשך שעות. אני לא יודע מה לעשות, הוא היה מקונן, אני מנסה הכל - מדליק את האור, שם מוזיקה, מצחיק אותה - ושום דבר לא עוזר, היא לא נרדמת.
בכל פעם שבתקשורת סופקים כפיים נוכח הרמות המפלצתיות של ההסתה והוולגריות בהנהגה ובציבור, אני נזכרת בסיפור הזה. הרי העיתונות עושה הכל כדי למגר את תופעת הבהמיות - היא מזמינה את הצעקנים לאולפנים, מעניקה להם ראיונות שער, מדווחת עליהם ללא הרף ומשדרת סינקים של צעקותיהם - ולמרבה ההפתעה, הפוליטיקאים לא מפסיקים להתנהג כמו בהמות ולהשפיע לרעה על הציבור.
הז'אנר הבהמי תפס, אין ספק בכלל, וכשיש ביקוש, יש גם מי שמספק את הסחורה. פעם שדרן רדיו צעקן היה אובייקט נדיר, היום נדיר למצוא מישהו שלא משתולל ופורק עול בשידור. כך גם כשאוסנת מארק, דודי אמסלם ומיקי זוהר מתעלים על יכולותיה הווקאליות של מירי רגב, זה הרבה יותר משתלם מעשייה רצינית ודיבור שקול ורהוט כמו של צבי האוזר ויועז הנדל. כשנבחרי הציבור מדברים ככה, ובתקשורת מתעסקים בהם בלי סוף כדי להוכיח "מי יותר גרוע", האדוות מגיעות לקצוות החברה. אנשים מושפעים. מפגינים שהשוו את נתניהו להיטלר עולים לגדולה, וביביסטים מתגאים בתקיפת משפחה שכולה על שהעזה לאפשר הפגנה בביתה בקיסריה ולהטריד את מנוחתו של ראש הממשלה.
אומנם כולם הזדרזו לגנות את המקללים, כי מדי פעם נבחרי הציבור עוד מעמידים כאן פני ממלכתיות, אבל האם מחר הם ישנו את התנהלותם? הרי קודש הקודשים של החברה הישראלית מופר על ימין ועל שמאל, ותמיד יש לכך איזושהי הצדקה. מי שלא צועק אינו קיים, מי שלא מלגלג אינו חכם, ומי שאינו מעליב מישהו אחר - לא מקבל תשומת לב או במה.
מילא הפוליטיקאים שלא למדו את השיעור, ובאמצע משבר הקורונה והתהום הכלכלית בפתח, מסבירים לנו שמה שישראל הכי צריכה עכשיו זה לא תקציב או ניהול מאחד, אלא עוד סיבוב של בחירות. אבל גם התקשורת לא למדה את השיעור. היא מתגמלת את סוכני הכאוס במקום למתן אותם. אין שום מידתיות בסיקור של התופעות הללו, והן רק הולכות ומתעצמות. מה קרה לתנאי הסף לקבלת במה? מי שמשקר - יש להראות לציבור שהוא שיקר ולא להתווכח איתו עד זוב דם. ומי שלא יודע לדבר כמו בן אדם, שיתבטא ברשתות החברתיות ולא בתחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה, אתרים או עיתונים שמכבדים את הקהל שלהם ואת עצמם.
אם לחזור לקורונה - הרי גם כשיגיעו החיסונים, זה לא ייגמר ביום אחד. יהיו לנו לא מעט שברים לאסוף, ונזדקק להתאוששות כלכלית חכמה. כל עוד נמשיך להתנהל מתוך שיקולים פוליטיים וקידוש הבהמיות, זה פשוט לא יקרה. שום דבר לא יתוקן, אם ישלטו פה התסכול, האג'נדות הרדיקליות והבורות. ישראל מעולם לא הזדקקה כל כך למנהיגות שתתחיל להתנהל אחרת ותשנה את התמונה. אנחנו וילה בג'ונגל, וזה עובד טוב כל עוד לא מכניסים את הג'ונגל לווילה. תמיד ידענו את זה, לא? אבל מרוב צעקות ורעש, נדמה שזה בדיוק מה שקרה.
אלה קוראים לאלה אנרכיסטים, אבל האנרכיסטים נמצאים בשולי כל המגזרים, וישמרנו האל ממצב שבו אחד מהם עוד חלילה ינצח. מרבית התקשורת נהנית מזה, חוגגת את זה, עושה מזה יאללה מסיבה. אז אם הרגשתם שסף הרעש עלה סביבכם השבוע ולא הבנתם כלום, זאת הסיבה.