שימו לב איך התקדמנו. זוכרים את חודש מרץ ואת פסח שעבר? אתה מסתכל ולא מאמין איפה היינו, אבל בעיקר לאן הגענו. קשה לקלוט איך חיינו פעם, לפני שמונה חודשים, כמו האדם הקדמון במערה. ואילו כיום, אנחנו בחברת שפע, בגן עדן של אפשרויות אפידמיולוגיות בלתי נגמרות. אינסוף בדיקות ומגוון אדיר של מסיכות בצבעים רבים ובסגנונות מיוחדים. כל אדם ומה שמתאים לו. פעם מסיכות עלו הון, התמכרנו לאלכוג'ל ולכפפות. כיום המחירים ירדו, המלאי גדל. אנחנו חיים בעולם אידיאלי, צריך להעריך אותו.

מי שנולד עכשיו לא מודע לעבר הדל. יש פה דור שלא ידע את ברסי (משה בר סימן טוב) המיתולוגי. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא חי בתקופת הגל הראשון. היו ימים שבהם מי שטיפל במשבר היה אדם אחד. האחראי הבלעדי על הכל. ואילו כיום אנחנו משופעים בנותני הנחיות וממציאי הוראות: פרופ' חזי לוי, יולי אדלשטיין, רוני גמזו היוצא, נחמן אש החדש. ויש לפחות שתי ועדות שמטפלות, זו של ח"כ יפעת שאשא ביטון שנעקרו סמכויותיה, וזו של ח"כ יעקב אשר שבודק ומאשר. ולכל מגזר יש אחראי משלו - אחד ממונה על הציבור החרדי ואחר שמופקד על האוכלוסייה הערבית. איזה סדר. איזה ארגון. חשוב שנזכור ונזכיר שלא הכל בא בקלות. זה עלה לנו בדם, יזע ואחוזי תחלואה מעריכיים.

באביב, כשרק הגיעה הקורונה, הארץ הייתה תוהו ובוהו, היה מחסור בבדיקות. למוסד לא היה זמן לצאת לחסל בכירים באל־קאעידה, הוא יצא למבצע להבאת מטושים. ועכשיו? אפילו המטושים הפכו להיות עדינים ונעימים יותר. יש בדיקות פרטיות, זריזות ומהירות, מקבלים תוצאות בתוך רבע שעה. מי חלם בגל הראשון על תנאים כאלה.מי שחלה אז, היה פראייר, היום זה לוקסוס לחלות ותענוג לקטוע שרשרות הדבקה. תכף גם יהיו בדיקות קורונה חינם למי שרוצה להיכנס לאילת. למה רק קורונה? הייתי עושה על הדרך גם דם, רנטגן, קולונוסקופיה, דם סמוי, הכל. אני צריך לדעת שמי שיושב לידי במלון "המלך שלמה" הוא פיקס.

אז היינו תמימים. דיברנו על "נגיף מסתורי מסין שמגיע מעטלף". איזו מחשבה פרימיטיבית. שמענו לפרופ' יורם לס, שטען שאין באמת קורונה. נבהלנו מפרופ' גבי ברבש והשקפים. כיום הוא יכול להרביץ בנו כל שקף שירצה. פיתחנו עמידות. התבגרנו כעם. הקורונה חישלה אותנו כחברה.
אם בסגר הראשון אנשים יצאו לחל"ת וחשבו שזה עניין זמני, ושהמדינה תעזור, אז היום מפוטר יודע שעסקיו קרסו והכנסותיו נפלו. שאין מוצא ושהכל נגמר. הוא מיד פונה לאפיקים חדשים. התהליך זורז. אין אמונה, ואין טעם בתקווה שיהיה טוב יותר בהמשך. למדנו שהייאוש הוא דווקא רגש מאוד משחרר. זה השיעור האמיתי של הקורונה.

וככל שהתקדמנו נבהלנו ממדד אחר, כאילו מפחיד יותר. בתחילת הדרך התייחסנו רק למספר הנדבקים. כיום כל ילד יודע שנדבקים זה למתחילים, כי אחרי שמגיעים לאלפים ביום, זה לא באמת משנה. אז התחלנו להתייחס לאחוז הנדבקים, אחר כך ספרנו רק את החולים קשה, וכיום לימדו אותנו שצריך בכלל להסתכל על מדד אחר: מקדם ההדבקה, ה–R האימתני, שרק הולך ועולה.

בוגרי הגל השני לא יודעים להעריך מה יש להם. תלמידים בבית הספר רק רוצים לחזור ללימודים. אבל ככה הם, הצעירים, תמיד רוצים יותר. גיא זו־ארץ אומר בתשדיר חדש: "בימים אלה משרד החינוך מקדם שינוי מהותי במערך הלמידה מרחוק", ומדגיש, "משרד החינוך השיק את הכיתה הדיגיטלית". כמובן שכל תלמיד בישראל מרגיש שזו כבר לא סתם למידה דרך המחשב, זו "קפיצה טכנולוגית". מה זה קפיצה טכנולוגית? הילדים נכנסים לשיעור היסטוריה ובטוחים שהם הגיעו לעתיד, לשנת 2050. מה זה היכולות האלה שמפגינה המורה לאזרחות? זה פסיכי! היא למדה לעשות חלוקה לחדרים! על זה הם עבדו במשרד החינוך במשך חצי שנה? ואף אחד עוד לא מצא פתרון למצב שהילד שם את הרמקול על השתק ומשחק בפורטנייט במקום ללמוד מתמטיקה. את המחיר נשלם כשהם יגיעו לאוניברסיטה עם הכשרה של פרו בפיפ"א 2021.

ודווקא עכשיו, כשהגענו למצב שאנחנו ממש טובים במגיפות, כבר מדברים על חיסון קרב. מה נעשה עם כל הידע שצברנו, המחדלים שחווינו והקפיצות הטכנולוגיות המטורפות שעשינו? לא חבל לזרוק את כל זה לפח?
כנראה שלא.