ב־15 בחודש נובמבר ימלאו 75 שנים לנפילתו של אברהם עוזרי והוא בן 18 בלבד. עוזרי היה שמו, אך בפי חבריו היה מוכר כ"אברם הכושי". אומנם עם השנים הפכה המילה "כושי" למקבילה העברית למה שמכונה “THE 'N’ WORD", אבל באותם ימים, אף שהתייחסה לצבע עורו השחום, היא לא הייתה יותר מסימן זיהוי בין חברים, כמו "חדווה הג'ינג'ית" או "איציק השמן". "אברם הכושי" הוזכר מדי פעם בשיחות בימי ילדותי. תמיד ידעתי שלאבי יש חבר שמת בהפגנות נגד הספר הלבן, אבל פרטי הסיפור נותרו מעורפלים. 

לימים נחשפו קצת יותר מהם: מתברר שדווקא האיש שזכה לכינויו בשל עורו השחום, דיבר יידיש רהוטה, מפני שכשהיה בן 3 התייתם מהוריו, בני העלייה השנייה (חלקם החלוצי והטרגי כאחד של עולי תימן בעלייה ההיא, שמזוהה דווקא עם העולים מרוסיה, הוא מהמרתקים והעצובים בתולדות היישוב, ובעיקר מלמד שהאפליה העדתית החלה הרבה לפני ימי המעברות). הוא גדל בבית יתומים חרדי־ליטאי בירושלים, שם למד יידיש על בוריה.

פרטים על איך התגלגל משם לתל אביב - ועוד לתנועת הנוער המרקסיסטית (או בשמה דאז: "הנוער המרקסיסטי ע"ש ב. בורוכוב") - לא מצויים בידיי, אבל על דבר אחד אין עוררין: בין חניכי התנועה הוא הכיר את אבי, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, והשניים היו לחברים. ב־13 בנובמבר 1945 הודיע ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, כי ממשלת המנדט תוסיף למנוע מפליטי השואה לעלות לארץ ישראל. כבר למחרת היום הוכרזה שביתת מסחר בתל אביב והתקיימו עצרות מחאה. בגדולה שבהן נכחו רבבות משתתפים (מספר מדהים ביחס לגודל היישוב היהודי בעת ההיא) ונישאו בה נאומים חוצבי להבות. בעיקר זכור זה של זלמן רובשוב (לימים שזר, נשיאה השלישי של ישראל), שהיה עורך העיתון "דבר", לאמור: "את חיינו ניתן ואת המזימה הזאת לא ניתן להגשים".

כאז כן עתה, את חייהם נתנו בעיקר הצעירים. ההפגנה התפזרה בשקט, אך כמה אלפי חניכי תנועות הנוער המשיכו ממנה בתהלוכה לאורך רחוב קינג ג'ורג' לכיוון כיכר מגן דוד (הכניסה העליונה לשוק הכרמל), ושם החלו ליידות אבנים לעבר מכוניות משטרה. הצעירים המשיכו דרומה לאורך רחוב אלנבי ולכיוון הרכבת. תנועת הרכבות נעצרה, משרד המושל הבריטי של המחוז ברחוב לבונטין נשרף - והשוטרים שהגנו עליו, רובם יהודים, הוכו. 

המהומות נמשכו בכמה מוקדים, בהם משרדי מס ההכנסה ברחוב נחלת בנימין ומשרדו של המפקח על התעשייה הקלה בפינת שדרות רוטשילד. עוצר הוטל על תל אביב, אבל המהומות נמשכו גם למחרת. הפעם כבר לא הסתפקו הבריטים בניסיונות להגן על מבני ציבור, אלא ירו כדי לפזר את המפגינים, בעיקר בשני מוקדים - באזור רחוב לילנבלום ובאזור רחוב נווה שאנן. בין הנפגעים היה גם אברהם עוזרי, שמת למחרת בבית החולים.

מקטעי זיכרונות שסיפר לי אבי, זמן קצר לפני מותו, למדתי שעל פי בקשת קרוביו (שתי אחיות ואח) הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים. חבריו צירפו פרוטה לפרוטה להסעה, ובאוטובוס לגמו "קוניאק" (שלא היה אלא ברנדי זול). כשהיו שתויים מעט, כך לפי הסיפורים, החלו דין ודברים בין חברתו של המנוח לאבי: היא האשימה אותו בכך שבגללו יצא אברם שלה להפגנה. אין לי מושג אם תחושת אשם רדפה את אבא בעקבות העימות, אך על המשכה של אותה נסיעה אין עוררין: גשם כבד ירד בירושלים, עד שאפילו אנשי החברה קדישא הסתלקו מבית הקברות - ואת הקבר לחלל הצעיר כרו חבריו במו ידיהם. 

אין לי מושג אם יש היום עוד אדם בעולם שנשמתו של אברהם עוזרי צרורה בצרור חייו. אחיותיו ואחיו, אם עודם עמנו, הם קשישים מופלגים, ואחייניו, בהנחה שיש כאלה, לא הכירו את הדוד שנקטף בדמי ימיו, כך שספק אם מישהו פקד את הקבר ביום השנה (י"ב בכסלו), ובכל זאת כמה לקחים היסטוריים מהסיפור אפשר ללמוד. 

ראשית, אף שהמאבק הציוני, לדידי, צודק וחשוב מהמאבק הלאומי של המכונים "פלסטינים", הרי שטרמינולוגיה של כיבוש באשר הוא, היא אחת - לא רק "הפרות סדר" ו"מתפרעים", אלא גם בשיח הפנימי של הכובש. גם בבריטניה דרשו חברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית להשתמש בנשק חם כדי לדכא את המהומות (ע"ע "תנו לצה"ל לנצח") ואף הוסיפו: "הן בכל מקרה דעת הקהל העולמית תאשים אותנו".

אך חשוב מכך, בימים של BDS מזה ו"תג מחיר" מזה, כדאי לזכור את המחויבות האדירה של כל הזרמים הפוליטיים ביישוב - מהקצה הימני ביותר של הלח"י ועד לקומוניסטים - למאבק הלאומי. אלה גם אלה היו נכונים לשלם בחייהם בעד הקמתה של מדינה עברית בארץ ישראל ונצרפו להיות מגש הכסף שעליו הוגשה לנו פיסת האדמה שעליה אנו שונאים איש את אחיו, מקץ יותר מ־70 שנה.

לזכרו של אברהם עוזרי, 1927־1945.