1. באחד מימי סגר הקורונה אני יוצא ממתחם בית החולים איכילוב בתל אביב עם שקית תרופות ביד. אני צועד באטיות על פני רחוב ויצמן, מסוכך על העיניים בכף היד מפני השמש, אחרי בדיקה שכללה הרחבת אישונים, מה שגורם לראייה שלי להיות מטושטשת במשך כמה שעות.

למרות הטשטוש אני רואה גבר צועד מולי עם יד מושטת. ההליכה שלו מזכירה לי מישהו מהעבר, אבל אני לא מזהה מי. "זהבי הגדול", הוא אומר בטון חצי מלגלג, "מה שלום אדוני בימים טרופים אלו?", אני מודה לו על ההתעניינות ומנסה להמשיך ללכת, אבל הגבר - שאני מבחין שהוא לבוש חליפה מהודרת ובידו מקל הליכה מעץ מגולף - חוסם את דרכי. "עד שאתה לא מזהה אותי, אתה לא הולך", הוא אומר לי. הניסיון להסביר לו שאני אחרי בדיקת עיניים ואני רואה מטושטש לא עוזר. "בוא לפינה מוצלת", הוא אומר וגורר אותי למקום מוצל ליד עמדת אנשי האבטחה בכניסה לבית החולים.

"תביט עליי טוב", הוא אומר ואז נותן לי את מקל ההליכה שלו, מתרחק וחוזר לכיוון שלי בצעדים משונים, קפיציים, כמו מהלך על קצות האצבעות. הגוף שלו עולה ויורד תוך כדי הליכה. "יו־יו הישן", אני אומר לו והוא מחבק אותי, ומפנה את ראשו לעברי כדי לנשק אותי על לחיי, דבר ששנוא עליי.

אני מריח את ריח האפטר־שייב ברוט, שכבר מזמן לא נמצא בשוק והיה חביב על העבריינים של שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת. "אתה יודע", הוא אומר לי כממתיק סוד, "בפעם האחרונה שהייתי שפוט, מישהו הביא לי את הספר שלך 'על גדות הביוב', וואחד סיפור כתבת עליי. הרבה פרטים היו לא מדויקים, אבל בסך הכל יצאת בסדר".

האמת שאני די שמח לראות שהבן אדם חי ונראה מיליון דולר, אם כי לפי החשבון שלי הוא צריך להיות בערך בן 75־80. "מה אתה עושה בימים אלו?", אני שואל. יו־יו הישן מחייך חיוך גדול ועונה, "אני בעסקי ביטוח - מבטיח הבטחות ולא מקיים". הוא דוחף ליד שלי כרטיס ביקור, אבל בגלל הרחבת האישונים אינני מסוגל לקרוא. אני מסביר ליו־יו ששמחתי לראות אותו, אבל אני חייב ללכת לעצום עיניים לכמה שעות ושנתראה בהזדמנות. "אתה חייב לי כמה קוניאקים", הוא אומר. "נתפוס איזה יום ראש על הבר, יש לי כמה סיפורים מעניינים לספר לך".

בבית, אחרי שהעיניים נרגעות, אני שולף את הספר "על גדות הביוב", מוצא את הסיפור על יו־יו הישן, קורא ובלי להצטנע נהנה, ומחליט לפרסם אותו במדור. הנה הוא לפניכם:

אומרים על יו־יו שבגלל הקמצנות שלו הוא ישן 18 שעות (מינימום) מתוך 24 שעות היממה, כדי לחסוך הוצאות על ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, סיגריות ושאר דברים הנחסכים מבן אדם השכוב כמו סחבה על המיטה ומנטרל עצמו מהמתרחש סביבו. בשעות שהוא לא ישן, נוהג יו־יו לעשות סיירות בין משרצי האלכוהול, מפהק ומקטר על השעמום והעייפות שגורמים לו החיים, ומצהיר כל חמש דקות שהוא הולך לישון.

הרבה אנשים מוכנים להמר שמשהו דפוק בראש ובשאסי של יו־יו. יש לו הליכה כמו קפיץ - עולה יורד, עולה יורד, כמעט על קצות האצבעות, מה שמקנה לו את התואר יו־יו. חוץ מזה, בן אדם שישן רוב הזמן ומפהק כל הזמן שהוא לא ישן, חייב להיות לו משהו דפוק בראש.

למרות הסיפורים על כושר השינה שלו, יש כמה טיפוסים שמוכנים ללכת על הימור הפוך, וטוענים שבזמן שיו־יו כביכול אמור לנחור, הוא נראה משוטט בדירות של בתי העשירים בצפון תל אביב. אחד או שניים אפילו מוכנים להישבע באמא שלהם שראו במו עיניהם איך יו־יו מטפס בזריזות של קוף על צינורות ביוב, ונעלם מעבר לחלון זה או אחר של דירת גג זו או אחרת.

יום אחד מתקבלת במטה הסמויים של משטרת מחוז תל אביב הודעה אנונימית המספרת שמיכאל שוקרון, המכונה יו־יו, מבצע בזמן האחרון כמה מכות שמכניסות לזולה שלו הרבה מאות אלפי ירוקים.

הסמויים הם להקה של מקצוענים, המשתמשים בכל מיני טריקים, תחפושות, האזנות ודאווינים אחרים, שתפקידם להמציא לשוטרים הגלויים הוכחות שהקורבן שלהם הוא פושע ולא צדיק, כפי שהוא מנסה להיראות. הם עושים הצלבות בין המידע האנונימי לעובדה שבזמן האחרון איזה מקצוען דופק דירות גג בצפון תל אביב, בעבודות המכונות בלשון המקצועית "תשש".

הם מדביקים כמה עיניים על יו־יו, והללו מדווחים כי הבחור גר עם אמו הקשישה בצריף מט ליפול בשכונת שפירא. עוד מדווחים העיניים כי הזקנה נוהגת לאסוף שאריות מזון מהרצפה ומפחי זבל בשוק התקווה, ובדרך חזרה היא פושטת יד ומבקשת נדבות. הסמויים גם מחדירים עיניים לצריף של הזקנה, והדיווח שמגיע משם מוסר שלא ייתכן שאדם החשוד בגניבת טונות של כסף גר במקום מסריח כזה. חוץ מזה אישרו העיניים אחרי כמה ימים שישבו על הצריף, לא נראה יו־יו יוצא לעבודות לילה, ולכן נראה להם שמישהו משחיל להם אינפורמציה מוטעית, וכדאי להפסיק לבזבז זמן על יו־יו הישן.

2. לילה אחד, כשאני נזרק על הפינה של פאב השופטים, אני שומע מאחוריי "פסססססט", מביט אחורה ורואה את יו־יו הישן רומז לי לזוז כיסא. מסיבות לא ברורות יו־יו נותן בי אמון בלתי מסויג, ומדי פעם נוהג לזמר לי סיפורים שאני יודע כמה אחוזים צריך להוריד מהם כדי להתקרב לאזור האמת.

יו־יו מזמין לעצמו וויסקי בכוס של בירה. "אל תאמין לברמנים", הוא לוחש, "כולם עובדים עם המיקרופציה" (יעני המשטרה). חצי שעה הוא מזיין לי את השכל ואם הוא לא מזמין אותי לקוניאקים אני מוצא תירוץ ומתחפף, אבל המצב הכלכלי שלי ואהבתי לקוניאק זול, שלא אני משלם עליו, משאירים אותי.

באיזה שלב יו־יו תופס סוטול כבד, מתקרב לי לאוזן ואומר לי "תשמע סיפור, אבל אתה בן זונה ז"ל אם אתה מוציא מילה מהפה: יום אחד הזקנה שלי, שהיא חכמה אחו־שרמוטה ויודעת כל מה שמתרחש בשכונה, שמה לב ששני טיפוסים בלתי מזוהים קונים במכולת השכונתית כל מיני חומרי לעיסה ובקבוקי שתייה. היא קולטת אותם נכנסים לבית בהליכי בנייה שאף אחד לא גר בו, משהו כמו 20 מטרים מהצריף שלנו.

"הזקנה יודעת שהקבלן של הבניין מת ואף אחד לא בונה אותו. איך שהיא מספרת לי את זה אני עושה עיניים על העיניים, קולט שיש להם מכשיר קשר ובטוח מאה ממאה שאלו סמויים. אני אומר לזקנה שתלך לשוק ותאסוף סחורה מהרצפה, שתקבצן פה ושם מאנשים כמה לירות. בקיצור, לשחק אותה קו העוני מינוס מינוס. אני נותן לה להחביא חבילה שיש לי בזולה בצריף, שאם תופסים אותה אני יכול לקבל חמישייה בפנסיון של המדינה, במקרה הטוב.

שבוע אני לא יוצא מהבית, כמעט התייבשתי. יעני, אני בלי לתשש, בלי להביא לגרון כמה דרינקים, בלי לשחק קצת פוצי מוצי עם החברה החדשה שלי, שמתאהבת בי בפתאומיות ונותנת לי רק נגיעות קטנות, ועוד לא את הקטע הגדול. ככה לא שווים לי החיים".
"חוץ מזה", ממשיך יו־יו, "כל המיקרובים שמספרים עליי כאילו אני אבו קאמון, יעני קמצן, סתם מניאקים, למה אני לא צריך לדווח לאף אחד שאני שם בצד כל ירוק כדי לקנות וילה ולפרוש כמו גדול.

"אתמול הסמויים אספו את החבילות שלהם וירדו לי מהתחת, אז היום חיפשתי לתפוס ראש עם מישהו ולחגוג את הפרישה שלי, למה אין לי יותר אמון בבני אדם". הראש שלי מלא מהקוניאקים והסיפורים של יו־יו. למען האמת, אני לא מבין איך יכולה בחורה כלשהי להתקרב אליו, מאחר שנודף ממנו ריח של גווייה במצב גרוע. "תגיד, למה אתה לא הולך לחגוג עם החברה החדשה שלך?", אני שואל. "למה? למה בגללה אני פורש, תאמין לי, אין אמונה באנשים. הבת אלף זונות, קלטתי אותה נוהגת במכונית של הבילוש שבאה לקחת את הסמויים שעשו עליי עיניים".

נ.ב.
כשהגעתי הביתה נתתי לעיניים להירגע וירדתי לעשות קניות בסופר השכונתי. כשבאתי לשלם, ראיתי שהארנק הקטן שהיה בכיס חולצת הג'ינס שלי איננו. חיפשתי בכיסי המכנסיים, איננו. חזרתי הביתה לחפש, איננו. שחזרתי את כל המהלכים האחרונים שלי ונזכרתי בחיבוק של יו־יו. הבן זונה, שבין שאר כישוריו היה גם כייס מצטיין, השחיל אותי. צלצלתי לחברת האשראי לבטל את הכרטיסים, בחברה הודיעו על ביטול ודיווחו לי שבשעתיים האחרונות נרכשו בכרטיס דיאודורנטים, אפטר־שייבים ושמני אמבטיה ב־1,200 שקלים ובחנות הדליקטסים בקניון איכילוב נרכשו מעדנים בסכום של 700 שקלים. וואללה צדק יו־יו, אין אמונה בבני אדם.