זו לא המצאה חדשה של בני הדור הנוכחי וגם לדור הקודם אין חסות עליה. זה עניין ידוע וברור עוד מימים ימימה, בין בצורות למלחמות עולם, בין המולדת הנותרת מאחור לתפוצות שלעתים הכרחיות, בין המסתור לבניין הבית הגלוי והמחודש, היו ילדים קטנים - רכים או מחוספסים, זה לא משנה - שכאשר ילדותם נעלמה מהם, חיפשו נחמה, ולו הזעירה ביותר, שבה יוכלו להיאחז. ואיכשהו, בין שלל הסיפורים שקראתי בילדותי ובעברי ושעודני קוראת, ובתוך המגוון הרחב של האנשים שראיינתי ופגשתי כדי ליצור עוד סיפור מרגש או מכונן, מצאתי מכנה משותף אחד כמעט. אצל כולם המחבוא, הנחמה, העונג, הביטחון והילדות שנלקחה שוכנו תחת שמלתה של הסבתא.
כשהיו עסוקים הוריהם (וגם הוריי למען האמת) בהישרדות, בתקומה או בהתפתחות, גמעו ילדיהם, אלו שזכו לפגוש את הורי־הוריהם, את סיפוריה של סבתא מהדמיון הקודח שהתברכה בו, לוטפו בנחמה בידיה הסדוקות, וכשלא היה דבר מתק להכניס לפה, נגסו בקליפות תפוזים מסוכרות שייבשה מבעוד מועד. היה שיר אחד שנהגה סבתי לשיר לי:
“אֲנִי וְהַסָּבְתָא יָשַׁבְנוּ בְּצַוְתָּא
לְיַד מְדוּרָה בֶּחָצֵר.
אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְסִפּוּר מְרַתֵּק
וְהַסָּבְתָא צִ'יזְבּט תְּסַפֵּר.
סַפְּרִי לִי, סַפְּרִי לִי אֵיזוֹ מַעֲשִׂיָּה
עַל אוֹתָם הַיָּמִים וְעַל מַה שֶּׁהָיָה...
וְהַגְזִימִי הֵיטֵב, סָבָתִי
אֵיךְ אוֹמְרִים בְּעִבְרִית? 'צַ'זְבְּטִי'"
למותר לציין שהמילים לא היו מדויקות כמו כאן למעלה, אלא נוספו עוד כמה מילים, תוך ערבוב עם מנגינה שזכרה ממדריכיה במעברה.
סבתא מרסל לא הייתה פלמ"חניקית, לא פוצצה אף גשר, אבל אם שמעה מישהו מדבר סרה על בגין או על משה דיין, שתי הדמויות היחידות שתמונותיהן היו תלויות בסלונה בין תמונת הבאבא סאלי לתמונת הנכדה הראשונה שנישאה, הייתה אוחזת בידה את סכין הקצבים שהשחיז לה סבי מדי שישי ומנופפת לאות אזהרה. בימים שבהם באתי לישון בביתה, רעדתי מפחד. היה הייתה חולת ניקיון, ריח כביסותיה היה מתערבב בריח בישוליה, וגם אם עצמתי עיניים במדרגות אל ביתה ובית סבי, יכול היה השובל האלמותי הזה ללוות אותי עד הדלת ולהכניס אותי פנימה.
בימים ההם שבהם ביקשה אמי שאשן אצלה (הם לא היו רבים, אגב) ידעתי שיש שתי אפשרויות: או שזה בגלל עניין משמח - אבי הצליח לקחת הלוואה מתחנת המוניות שבה עבד ולנסוע יחד עם אמי ועם כל הנהגים ונשותיהם לחופשה קצרה במלון “צל הרים" בים המלח. שמחתי בשבילם, כי לרגע היו הורים נורמליים שיוצאים לחופשה. או, ועל פי רוב, שלחו אותי לישון אצלה כי ידעו שביום למחרת צריכים לבוא אנשי הכונס נכסים כשלשונם יבשה והדבר היחיד שירווה את צימאונם המאיים הוא ביתנו הקטן בחולון. את זה רצו לחסוך ממני.
היו לי חרדות בגיל ההוא, סוף הגן עד אמצע היסודי, וידעתי שברגע שאפסע אל בית סבתי, אריח את בישוליה, ארגיש את שפתיה על לחיי ועל ראשי ואשב ליד השולחן לאכול כשהיא מסתכלת בי בגאווה ואומרת “מרסל, את קרואה על השם שלי, לא סתם את אוכלת כל מה שסבתא מכינה! כפרה עלייך". אחר כך חתכה פירות וישבתי צפונה בינה לבין סבי לצפות בסרט מצרי או ירדני, שהציגו משחק מוגזם, מנגינות שעוד מלוות את כתיבתי (גם עכשיו) ושחקנים שאותם העריצה, ושעל כמה מהם אמרה “אני מתה על השחקן הזה, אבל הוא שונא ישראל, שילך לעזאזל".
אחר כך נכנסתי להתקלח, לבשתי פיג'מה נקייה והחרדות התעצמו עוד יותר, כי ידעתי שבעוד רגע אכנס אל המיטה הנקייה בחדר האורחים ותוך שעה מהרגע שאירדם ארטיב את כולה בשתן, שהיה מנת חלקי בימים האלו. אינני יודעת באיזה בית גדלתם ומה הייתה רמת הניקיון בו, אבל להרטיב סדינים שמורים ומיטה מיוחדת שהוזמנה אז מפריז אחרי שסבי חסך כמה משכורות מהתעשייה האווירית, זה כמו אסון הומניטרי גדול לסבתא צפון אפריקאית.
בבית, אמי כבר הייתה רגילה שפעם בכמה לילות אני מרטיבה, ולא שהתכוונתי להקשות עליה, זה פשוט יצא, ככה, בלי מודעות, תוך כדי שינה. לא פעם הרגשתי את נחת כפכפה או זרועה וצעקותיה “את עושה לי בכוונה!". אבל אצל סבתא הדברים היו שונים בתכלית. בבוקר הייתי קמה רטובה ומבוישת, היא הייתה מביטה בי בלי מילים, נותנת לי מגבת רכה וריחנית ולוחשת “יאללה מיישה (מרסל בתוניסאית), תלך להתקלח (היא הייתה מבלבלת בין זכר לנקבה, עוד אחד מתעלולי המדריכים במעברה), ואחר כך נאכל טוסט עם דבש, שלא תאחר לבית ספר שלך".
כשסיימה לדבר, הלכתי במהירות אל המקלחת, פשטתי את בגדיי הרטובים והדביקים ונשמתי אל אפי את הריח שכל כך שנאתי, אני לא יודעת להסביר, אבל תמיד היה לזה ריח של עוגיות קינמון כבדות, אולי זו הסיבה שעד היום אני לא נוגעת בעוגיות הללו, או בקינמון בכלל. התקלחתי דקות ארוכות, יצאתי, התנגבתי ולבשתי את חולצת בית הספר שלי. כשישבתי ליד השולחן הקטן במטבח, כבר שמעתי את מכונת הכביסה פועלת, בזווית העין ראיתי את המזרן עומד על אדן החלון והרכנתי את ראשי, כל כך התביישתי. אף פעם לא נתנה לי להרגיש מוקצה. כשיצאה מהחדר שאלה “חלמת על סבתא? קנית לי קילו ארטישוק בחלום? כי נגמר לי". ואף שזה לא הצחיק אותי והמבוכה אפפה כל דבר, חייכתי אליה. אלוהים, מה הייתי עושה כדי לחייך אליה היום.
לפני כמה ימים, בחסות השעמום והסגר הבלתי נסבל הזה, חיפשתי כל מיני אטרקציות באוויר הפתוח שאפשר ללכת אליהן, הרי כמה יכול אדם להביט על קירותיו? מצאתי מכירה ביתית של עיזבון כלשהו בהרצליה פיתוח. שאלתי את בן זוגי אם ירצה להצטרף, והוא נעתר בשמחה. עצרנו בכספומט, הוצאנו כמה מזומנים ושמנו פעמינו לכיוון המקום. כשהגענו וחנינו, הביט בן זוגי על שער הווילה הגדולה ואמר “בואי נתערב שמבפנים הכל מוקף בוסתנים, חלום!". השער היה פתוח, בפנים כבר עמדו כמה אנשים, ובין שלל עצי הפרי (הוא תמיד צודק) הונחו המון פסלי עבודת יד, ציורים אבסטרקטיים, קולאז'ים למיניהם, חפצי קרמיקה מכל העולם וספרים, כל כך הרבה ספרים.
בעלת הבית הגיעה לקבל אותנו כשהיא חובשת מסיכה ועוטה כפפות מוגזמות. “ברוכים הבאים", אמרה, “שהכסף לא יטריד, הכל ניתן למקח, בבקשה, תסתובבו". כך עשינו, ראיתי כמה פסלים של נשים גדולות נטולות הבעה ובחרתי לי אחד מהם. גור בחר דגם של מכונית שברולט ישנה ואמר, “אשים את זה במשרד שלי".
“אבל אין לך משרד", תהיתי. “בסדר, למה את הורסת שמחות?", שאל ולקח את המכונית. החפצים באמת היו נהדרים, שמורים היטב וזולים כל כך, הרבה מתחת למחירם המקורי, אני בטוחה. כשניגשנו אל הקופה המאולתרת, החלה לחשב בעלת הבית את המחירים ונקבה “250 שקל".
“ממש שום דבר", התלהבתי.
לידה עמדה בחורה צעירה, אני מניחה שילדה, היו לה כמה פירסינגים על הפנים והיא לא טרחה לעטות מסיכה. “היא שנאה את סבתא, אתם פראיירים, גם בחינם הייתם מקבלים את זה", אמרה. הובכתי מאוד. בעלי, שפתח את ארנקו כדי לשלם, בכלל לא הבין את הניואנס שקרה שם. האם הסתכלה על בתה בגועל ואמרה: “לכי תקראי לאחיך שיעזור לי עם השולחנות פה", ופנתה אלינו שוב. “גור, שוב יש לי בחילות", אמרתי לבעלי וליטפתי את בטני, נאחזת בקטנה המתהווה לי שם. “אוי, אנחנו יוצאים רגע החוצה", משך אותי גור ומחוץ לשער אמר, “חכי, אביא לך מים מהאוטו".
“אין לי כלום, אבל בוא ניסע הביתה", ביקשתי. “והדברים? לא לקחנו אותם!", ענה. “הם של הסבתא, אנחנו נגמור לילדה הזאת את הלב", עניתי. למזלי, הוא לא שאל שאלות, נכנסנו אל האוטו ונסענו לקנות סחלב של ימי ראשית הסתיו. “קינמון?", שאל אותי המוכר. “כן, שים הרבה", עניתי. ידעתי שלא אוהב את זה, אבל לרגע אחד קטן רציתי שוב להריח את ריח הרטיבות ההוא ולהביא את סבתא שלי, של הנערה עם הפירסינגים ושל כולנו, לראות יחד את הגשם הראשון.