בשונה מאיתנו, אמריקה הוכיחה: קודם כל המדינה ואחר כך המנהיג

1. היה ממש נחמד
אדוני הנשיא טראמפ, תודה. מגיע לך. לא על מה שעוללת לאמריקה. זו בעייתם של האמריקאים. על מה שעשית למען ישראל. הסיוע הנדיב, המתנות ובעיקר המדיניות האזורית שסייעה לנו רבות בשנים האחרונות. הנה הרשימה, בסדר חשיבות עולה:

ההכרה במערב ירושלים כבירת ישראל. זה נחמד. זה לא שאנחנו זקוקים לגושפנקא או לפתק מהגויים כדי לדעת שירושלים היא בירת הנצח שלנו. דוד המלך קבע את זה לפני אלפי שנים, ואף אחד לא ישנה את העובדה הזו. יחד עם זאת, העברת השגרירות למערב ירושלים היא מעשה ראוי לכל הדעות.

על ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. זה לא שיש כאן חשיבות מעשית: יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט ניהלו מו"מ על פינוי רמת הגולן עם אסד האב והבן, אף על פי שמנחם בגין החיל עליה ריבונות ישראלית. אבל זה ממש נחמד.

על "תוכנית המאה", שהיא תוכנית להסכם שלום שפוי בינינו לבין הפלסטינים, שמאשרר את פתרון שתי המדינות אבל יוצר תבנית הגיונית יותר ליישומו. על סדרת הסכמי הנורמליזציה והשלום (סודן) עם מדינות מוסלמיות, שמחזקת את מעמדנו באזור, מרחיבה את האפשרויות הכלכליות ומבהירה לשכנים העקשנים שלנו שהשעון לא בהכרח פועל לטובת סרבנותם. והכי חשוב: על המדיניות שהובלת מול איראן.

דונלד טראמפ הוא אדם נורא. בור ועם הארץ, גס רוח, נרקיסיסט קיצוני, חסר אחריות, חסר רגישות, טיפוס מגעיל למדי שגורר אחריו שק ענק של שרצים. היה שווה לסבול את כל זה רק בזכות הסוגיה האיראנית. לפחות מבחינתנו, הוא שילם את חובו לחברה (רק חבל שלא שילם מס הכנסה). הוא המיר את הפייסנות של ברק אובמה בגישה כוחנית של "מקסימום לחץ" על האייתוללות והתמיד בה מהרגע הראשון ועד האחרון.

הסנקציות מפרקות את הכלכלה האיראנית בשיטתיות, והמשטר האיראני נמצא היום במרחק מסוכן מהקיר (מצד הגב) והתהום (מלפנים). תוסיפו לזה את הריגתם של הגנרל קאסם סולימאני ואבו בכר אל־בגדדי (דאע"ש) ותמצאו רקורד מזרח תיכוני טראמפי לא רע, שהבשיל לשיא נפלא בסדרת ההסכמים שנחתמו בחודשים האחרונים בין ישראל למדינות סוניות באזור.

אבל יש גם קץ' לסיפור הזה. עד עכשיו טראמפ עשה הכל נכון. השאלה היא מה הוא היה עושה מעכשיו. ולכן, אם אכן הפסיד בבחירות, זה לא בהכרח רע לאינטרסים שלנו מול איראן. לעולם לא נדע מה הוא היה עושה בקדנציה השנייה, אבל במערכת הביטחון הישראלית יש לא מעט בכירים שהביעו לא מעט פעמים חשש כבד מהעובדה שטראמפ יאבד עניין ברגע האמת, בדיוק כפי שאיבד עניין, או השתפן, ברגע האמת מול קוריאה הצפונית. במקרה כזה, אם האיראנים מחליטים לפרוץ לגרעין, עלולה הייתה ישראל למצוא את עצמה לבד במערכה כשאין לה תשובה אמיתית למצב או אופציה צבאית סבירה שיכולה למנוע את הפצצה האיראנית.

ועוד משהו: כמעט לכולם ברור ששני המועמדים, טראמפ וג'ו ביידן, מתכננים להיכנס למו"מ עם איראן על הסכם גרעין חדש אחרי שייכנסו לבית הלבן. האם אפשר לסמוך על טראמפ? הוא יהיה בקדנציה שנייה (זה כנראה כבר לא יקרה), ירצה מאוד פרס נובל לשלום (כיאה לנרקיסיסט ראוי לשמו) וישכח ברגע אחד את כל הדברים האחרים. הרי מול קים ג'ונג און הוא לא באמת הפליא בביצועי מו"מ. ולכן יש מצב שאפילו נתניהו לא מזיל יותר מדי דמעות מהעובדה שטראמפ כנראה סיים את תפקידו ההיסטורי.

את רוב המתנות שאפשר היה לקבל ממנו הוא כבר קיבל. בקדנציה השנייה לא יהיו לו מנופים על הג'ינג'י המטורלל הזה (הוא כבר לא צריך את האוונגליסטים), ולכן כדאי אולי ללכת עם המוכר והרגוע (ביידן, שמחזיק ברקורד מושלם של תמיכה בישראל) ולא להמר על הרפתקה נוספת עם האיש והרעמה האדומה.

2. הגבול של המגפון

בזמן שהטור הזה נכתב, אין עדיין תוצאה סופית באמריקה. יחד עם זאת, גם לטראמפ ברור שהוא זקוק לנס כדי לנצח. הבעיה היא שתפריט הפעולות של האיש מכיל אופציות שאף אדם שפוי לא יעלה על דעתו. הוא כבר עשה היסטוריה בליל הבחירות כשקרא להפסיק את ספירת הקולות בעיצומה. זה מעולם לא קרה קודם.

הוא הבטיח שיעתור לבית המשפט העליון כדי לקבוע שהדמוקרטים גנבו לו את הבחירות. הוא מנסה לייצר עכשיו את הסחורה שהוא מייצר כבר שנות דור (כאוס), אבל נדמה לי שהפעם יהיה לו קצת יותר קשה. המפלגה הרפובליקנית, זו שהתמסרה לו לחלוטין בשנים האחרונות, זו שסמירטטה את עצמה למרגלות גסותו, בורותו, התנשאותו ומופרכותו, לא תניח לו להשמיד את אמריקה. ראינו את זה עוד באותו ערב כשראשיה, פרשניה ומוביליה הסתערו עליו מיד כשהחל להשמיע את ההבלים הללו והבהירו: עד כאן.

רשת הטלוויזיה פוקס ניוז, זו שהוקמה כדי לאתגר מימין את התקשורת האמריקאית, זו שהפכה את עצמה למגפון הפרטי של טראמפ וחבר מרעיו, הייתה הראשונה להכריז על ניצחונותיו של ביידן במדינות כמו אריזונה. ברגע האמת הוכיחה פוקס שהאמת חשובה. שיש גבול לעוצמת המגפון. ששופרות אפשר למצוא בגלי צה"ל (אם אתם חובבי עילגות), בערוץ 20, בחינמון האדלסוני ועורכו הטווס המדגמן סלפי'ז ברחבי העולם במקום לעשות עיתונות. לא בארצות הברית של אמריקה.

אני מניח שראשי המפלגה הרפובליקנית המפוארת ופרנסי פוקס אומרים לעצמם דבר פשוט, את הדבר הכי פשוט שכל פטריוט בכל אומה בכל רגע מכונן אומר לעצמו: קודם כל המדינה. אחר כך המנהיג.

הבטתי בהם וקינאתי. בכריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי לשעבר, רפובליקן לוהט ומי שהכין את טראמפ לעימות עם ביידן. לנוכח "נאום הניצחון" המופרך של טראמפ באותו לילה אמר כריסטי שזה "צעד שנוי במחלוקת של הנשיא, הן ברמה המשפטית והן במעמדו כנשיא".

בן שפירו, אחד האידיאולוגים הפופולריים ביותר של השמרנות הרפובליקנית, צייץ "לא, טראמפ לא ניצח כבר בבחירות, וזה חסר אחריות מצדו להצהיר שניצח". אחריהם באו רבים נוספים. כריס וולאס, אחד הפרשנים הפופולריים ביותר של פוקס, הגיב על דרישתו של הנשיא להפסיק את ספירת הקולות ב"אני לא יודע אם הנשיא באמת מנסה לעצור את הספירה, אבל זה יתסיס את המדינה ולא יעבור בבית המשפט".

המצעד נמשך עד רגעים אלה: מרקו רוביו, ג'ון בולטון ורפובליקנים רבים נוספים הרימו ראש, הרימו קול והבהירו: עם כל הכבוד לנשיא המכהן, ועם כל ההערכה למפלגה, אנחנו לא ניתן לו להבעיר את אמריקה. טרם הגיעה תגובה אמריקנו־פשיסטית ציונית הולמת מכיוונו של הד"ר גדי טאוב.

תשוו את זה למצעד משתפי הפעולה המגוחכים המצטופפים סביב משפחת המלוכה ללא מבוכה כלשהי. אותו עדר ממושמע ומבוהל המתרוצץ למרגלות גחמותיהם האינסופיות של אותם שליטים נשגבים, כשחבריו מורטים זה את זה במאמץ לזכות בפירור הזדמנות להשפיל את עצמם עד עפר. אין משימה הקטנה למידתם של גמדי הגינה הללו. אין שרץ שלא ימהרו לפרכס ולהלבין.

העלובה מכולם, שרת המשפטים הבאה ח"כ אוסנת מארק, הביעה השבוע תמיהה, שלא לומר תרעומת מסוימת על העובדה שיצחק רבין מונצח בצורה כה מוגזמת. "בתי חולים שקראו להם בילינסון נהיו רבין, הכיכר נהייתה רבין, הרחובות נהיו רבין. די, הבנו את הרעיון". מישהו חייב לספר לה שהשב"כ ושמעון פרס רצחו את רבין באותה כיכר, כך שיש קשר סיבתי.