האמת? ידעתי שהיא גוססת והיא אפילו לא הסתירה, העלתה תמונות לפייסבוק עם ארבעת בניה כשהיא כבר קירחת, שדופה ומקומטת. בירכה אותם, בריבוי שגיאות כתיב, לתחילת הלימודים, לימי ההולדת, וכשקיבלו תעודת הערכה על התנהגות טובה או שיפור במקצועות הליבה, הורידה אפליקציה כלשהי ובה קישטה את התעודה בהמון לבבות ובלונים, סמל לגאוותה.

שמחתי בשביל הילדים הללו, שיש מורות שלא רק מבחינות בהם אלא גם מביטות אל תוך אישוניהם ומעודדות את ארבעת הבנים האלו להצליח, מספרות להם, בדרכן החינוכית, שלפעמים החיים מחלקים לנו קלפים לא כל כך טובים אבל ראוי שנדע לשחק גם בהם ולא נפרוש עוד לפני שניסינו. אני מתבלגנת, רגע.

קצת לפני שהייתי בת 18 התגרשו הוריי. למעשה, היו פרודים עוד הרבה לפני כן, ומיום בואי אל העולם ועד היום שבו הכריחו אותי להיות העדה שלהם ברבנות בדוד המלך בתל אביב, לא הפסיקו לריב. מעטות מחוות האהבה ביניהם שאני זוכרת. אמי קטרגה על קמצנותו של אבי, זה השווה אותה לנשים אחרות וטובות יותר בעיניו, והצלחות שנשברו בבית בכל ריב כזה יכלו להאכיל חצי אפריקה, לפחות. אמי מצאה לנו דירה לא גדולה בחולון. החיסרון היחיד היה שהיא הייתה בקומה החמישית, בבניין די ישן, סמוך לכביש ראשי, ועל מעלית היה אפשר רק לחלום.

נתתי לאחותי את החדר הגדול, עמדתי רגע לפני גיוס ולה עוד היו שנתיים שלמות של נעורים להעביר. קיבלתי חדר קטן, עורפי, שבעל הדירה חשב מסיבה כזו או אחרת שיהיה נחמד לצפות את קירותיו בעץ ישן. “זה דוחה", קבעה אחותי. גם אני חשבתי כך, אבל למי כבר הייתי יכולה לפנות בטענות כאלו ואחרות? במקום זה, התלהבתי. הוצאתי את אוסף הבבושקות שהיו לי, מאגר מקלות הקטורת הריחניים ועוד כל מיני הגיגים יפים שהדפסתי בספריית בית הספר והתחלתי לקשט את החדר: “תראי, זה כמו צימר!", לקחתי אותה יד ביד לחדרי, היא צחקה. “איזה דמיון יש לך, מרסל", והלכה לסדר את חדרה החדש.

הימים היו ימי החופש הגדול, אחותי התכוננה במרץ לכיתה י', ואני ניסיתי לחשוב כיצד אני אוגרת כסף כדי לקנות את מה שאצטרך לקראת גיוסי. באחד הבקרים, כששכבתי על מיטתי וביומן הקטן והוורוד שהיה לי כתבתי את כל מה שאצטרך - גטקס, גופיות עבות, גרביים, מנעולים לתיק - שמעתי מעבר לחלון צרחות איומות.

כבר הורגלתי בצעקות של מריבות, אבל צרחות כאלו וקללות מחרבות כמו ששמעתי באותו הבוקר, לא הגיעו לאוזניי לפני כן. קמתי ממיטתי ופתחתי חריץ בתריסי החלון. מכיוון שחדרי היה עורפי, חלוני לא פנה אל הכביש אלא אל חדר השינה של המשפחה בבניין שלצדנו. לימים התברר לי שזה בכלל חדר הילדים. “אתה בן זונה כמו אבא שלך", צרחה אישה אחת, “ילד בן 6 מנהל לי את החיים, אתה רוצה שאקרע אותך מכות?", המשיכה. לאחר מכן פתחה את החלון לרווחה, התרחקתי מיד, כדי שלא תתפוס אותי מצותתת. היא הייתה שמנה, שחומה ונמוכה, לבושה בגדי ניקיון, שערה הצבוע מתוח כלפי מעלה ובידיה מגב. כשהתרחקה מהחלון, שבתי אני בהססנות ובעדינות משל הייתי האישה שלנו בדמשק, אל החלון, והבטתי אל תוך החדר. חדר ילדים, מבולגן אך מלא במשחקים, מחשב וארון גדול אחד עם מדבקות צבעוניות עליו.

“אמרתי לך, כשאני שוטפת אתה יושב וסותם את הפה שלך! עשית לי סימנים!", צרחה, נדמה היה שבכל פעם שצרחה עליו ולא הגיב, מילאה את עצמה בעוד אנרגיות כעס קשות, עד שברגע מסוים לקחה את המגב ואת מקלו הפנתה אל הילד שעד אותו הרגע לא ראיתי. הוא ישב שם, שחום כמוה, שערו פחם, ועיניו, ככל שיכולתי לראות, גדולות. היו שם עוד שלושה בנים, ישובים מאחוריו, הם לא העזו לדבר, אחד עיין בחוברת כלשהי, והאחרים אחזו בבובות רובוטריקים שזיהיתי, גם לי פעם היו כאלו. אחרי דקות ארוכות נרגעה, והשקט שב על כנו. הגפתי בחזרה את התריסים ונשכבתי שוב במיטתי, מה כבר היה לי לעשות?

כמה ימים אחר כך, כשהגיע אבי עם כמה סלי מזון ושוב רב עם אמי שצרחה “מי צריך את הטובות שלך?", וגירשה אותו בבושת פנים, בכיתי עמוקות. אבי תמיד היה עקב אכילס שלי, רק לחשוב עליו שב אל ביתו הקטן לבדו ובלעדינו, בין שצדק ובין לא, שבר את לבי. כשהחל לרדת במדרגות, רצתי אחריו. אמי הביטה בי כמאוכזבת, ידעתי שזה יעלה לי, אבל באותו הרגע רציתי רק את אבא שלי. “אבא, חכה", צעקתי אחריו רגע לפני שנכנס אל מוניתו. “למה ירדת? כבר חושך, הכל בסדר, תחזרי הביתה". “אל תלך ככה, היא סתם כועסת", התחננתי בפניו. “אל תדאגי, הכי חשוב לי שאת לא תהיי עצובה", הביט בי, והדמעות זלגו מעיניי גם אם לא רציתי.

כשנסע, נשארתי לשבת עוד קצת למטה, ידעתי שמחכה לי שטיפה עצומה מאמא שלי והעדפתי את הלבד. “תגידי, את השכנה החדשה, לא?", שמעתי קול קרב אליי. “בת כמה את?", הבטתי לשמאלי, הייתה זו השכנה הצועקת. לרגע נרתעתי, אבל היה משהו טוב בחיוכה עד ששכחתי מסערת הרגשות שבה הייתי שרויה קודם לכן. “כן, אנחנו חדשים, אני עוד מעט בת 18", עניתי לה. “יש לי ארבעה ילדים", הייתה קורקטית, “אני חייבת בייביסיטר, שלוש פעמים בשבוע, כל יום כמה שעות, את רוצה?", שאלה.

“כן", עניתי עוד לפני שסיימה את משפטה. “את יכולה להתחיל מחר אחרי בית הספר? יש איזו סטודנטית שמביאה אותם הביתה, רק תחממי להם משהו ותעסיקי אותם עד שאחזור". “בטח!", שמחתי, פתאום לא נראתה לי מאיימת, ולמחרת, באחת בצהריים בדיוק, ישבתי בסלונה הנקי אך המבולגן וחיכיתי להם. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל ארבעתם, מהקטן בן ה־6 ועד הגדול בן ה־11 נתנו לי כל כך הרבה אהבה שהייתה חסרה לי אז. גם כשהאורז שלי יצא תפל, הקציצות היו שרופות ואפילו את שניצל התירס עשיתי גרוע, שיבחו את בישוליי. היינו משמיעים מוזיקת טראנס ורוקדים בסלון, אחר כך לומדים על חגים, עושים מרוץ מכוניות עם כריות, וכשביקשתי שייגשו אל השיעורים שלהם, לא התווכחו, אחרת, ידעו, לא אהיה נחמדה ולא אשחק איתם.

כשהיא הגיעה הביתה, בסביבות 19:00, כבר היו תשושים וישובים מול הטלוויזיה. “תודה רבה", אמרה לי ובכל פעם רעד קולה קצת יותר, בעלה תמיד עמד לצדה ושילם לי ביד נדיבה. ואף ששבה תשושה בכל פעם, שעה אחרי, כשיצאתי מהמקלחת בביתי, כבר שמעתי שוב צרחות וקללות, ומי שלא ייכנס למיטה תוך עשר דקות יינעל בחדר הכביסה עד הבוקר. נשכתי את שפתיי, לא הייתה לי שום מושג מה אפשר לעשות במקרה כזה, ולא ידעתי איך אפשר לריב עם ארבעה ילדים תשושים וטובים כל כך.

אחרי חודש כבר היה לי מספיק כסף לכל הדברים שלהם נזקקתי לקראת גיוסי, ועוד קצת כסף כיס. כשהתגייסתי, פינו אותנו מהבית, אמי לא עמדה בתשלומים מכורח הנסיבות, ואותי לקחו לשרת בבקעת הירדן, כך שחדר וחצי, במקום אחר, הספיקו לגמרי לה ולאחותי. עם האישה ממול נותרתי בקשר דרך פייסבוק. באחת השיחות היא שלחה לי תמונות של הילדים וביקשה שלא אתבייש ממנה ואם יש משהו שאצטרך, רק ארים אליה טלפון. באותה השיחה גם גילתה לי שבכל הפעמים שבהן שמרתי עליהם עד שעות מאוחרות, הייתה בכימותרפיה עם בעלה, המחלה נמצאה אצלה והיא מנסה להתמודד איתה.

עברו 12 שנה מאז, ולאחרונה, בדף הפייסבוק שלה, ראיתי שהלכה לעולמה והמשפחה מבקשת לא להגיע לבקר מפאת הקורונה. מיד חשבתי על ילדיה, חלקם בטח עזבו את הבית. הצרחות והצעקות לא יצאו מראשי גם שנים אחר כך, אז מה על ראשם, ואילו זיכרונות ייקחו איתם?
מבכי טהור של ילדים, אלוהים לא, פשוט לא, יכול להתעלם. כך או כך, אני מקווה שהיא נכנסה בשערים הטובים ומנוחתה עדן. 

כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות למציאות מקרי בהחלט