אחד הסיפורים המכוננים שעליהם גדלתי היה סיפור הבגרות בתנ"ך של אבא שלי. בהיותו חסר סבלנות, דאג לסיים את השאלות מהר ורק שעה אחרי שחזר הביתה גילה ששכח להפוך את הדף ופספס חצי מבחן. רצה הגורל ובתו קיבלה את אותה גנטיקה, חוסר יכולת ריכוז וסבלנות, בגרסה משודרגת יותר. בזכות הסיפור שלו לא שכחתי מעולם להפוך דפים, אבל פספוסים יש לי מפה ועד הודעה חדשה.
ככל שהשנים חולפות, אני מגלה שקשה לי הרבה יותר להתרכז, להעמיק, להפסיק לרפרף על דברים שלא מעניינים אותי מספיק אבל נחוצים. זה לא עניין של זמן. עכשיו, כאשר לכאורה יש יותר זמן, אני מרגישה שאני חיה כל הזמן ליד הדלת, עם סטופר, כמו נהג אמבולנס שממתין להקפצה, כמו רץ במקצה שליחים שאסור לו להתמהמה ולו לעשירית שנייה בזמן ההזנקה. אני צריכה להספיק מהר לראות, לשמוע ולקרוא הכל. לא ברור למה.
לכן היה רק צפוי שאפספס את אחד העמודים החשובים ברשימת המתכונים לסדנת בישול, שעשיתי בשבוע שעבר ושניתקה אותי מהטלפון לשעתיים תמימות של אסקפיזם. סדנת זום, עם כמה חברים טובים ושתי שפיות עם רזומה ניו יורקי, שלא ידעו שאומנם יש לי מיקסר בבית אבל אני לא יודעת להשתמש בו.
אני מבשלת לא רע, אפילו טוב מאוד. אוכל פשוט של פועלים, אוכל של מוסכניקים שמעמידים גזייה בחצר מאחורי המוסך ודוחפים לסיר קטן תבשיל שאפשר לאכול בידיים. אוכל של אנשים בקמפינג. כל מה שאפשר להכין בלי יותר מדי דיוק ולהכניס לפיתה עם הרבה רגשות סוערים ולפעמים גם לא ברורים. אין לי מושג מאיפה ירשתי את כישורי בעלת הבסטה שלי, כי זה בטח לא מהבית.
כך או כך, שפית אני לא. בטח לא כזו שמתעסקת עם מאכלי גורמה ויודעת לצלחת כמו ב"מאסטר שף". לא שאני לא מסוגלת או לא יכולה. אני מניחה שזה שוב חוסר הסבלנות הגנטי שלי להשקיע שעות במשהו שנאכל בתוך דקה. גם את הספרינג רול שהכנו למנה ראשונה ניסיתי להדק היטב, ולו כדי שייצאו יפה לתמונה אחת באינסטגרם. בשביל זה אנחנו חיים, לא? אבל משהו הסיח את דעתי, כנראה שיר שמישהו השמיע ברקע. אז הרול יצא שמנמן ולא סימטרי, טעים אך בלתי ניתן לצילום. כמו כל דבר אצלי.
תמונה לא תמיד משקפת את המציאות. בטח באינסטגרם, המקום שבו אנחנו לא רק רוצים להראות לאחרים שאנחנו יפים, אלא להראות בעיקר לעצמנו שהחיים שלנו יכולים להיראות טוב יותר, גם אם הם לא נראים כך כשהפילטר כבה. בשורה התחתונה, הכל עניין של נקודת מבט. ואם פילטר עוזר לנו לרגע לשנות אותה, אני בעדו.
ברגעים שבהם הקצפתי ביד את החלבונים המופרדים לעוגה, כי פחדתי לעשות קצר במטבח עם מיקסר שלא הופעל מעולם, חשבתי שלא משנה עד כמה העולם הזה ייראה אחרת בהווייתו ויגרום לנו לשנות את סדרי החיים שלנו בכוח, יש דברים שאי אפשר לשנות, כמו חוסר מנוחה ושקט. זו כנראה תכונה שנולדים איתה, היא פנימית ולא קשורה למה שקורה בחוץ.
לפני ארבע שנים בדיוק הייתי בפטרה. ראיתי את הסלע האדום. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להישאב ליופי הבלתי נתפס שלו. עומס התיירים הציק לי, לפחות בחלק הראשון של המסלול. השיר של אריק לביא התנגן לי בראש ולא הבנתי איך המקום הפראי הזה מהחלומות והשירים הפך להיות כמו התור למדאם טוסו. זה היה לקראת ערב, השמיים היו אדומים ויפים, כמו שרק שקיעות של סוף קיץ יכולות להיות, אבל לא יכולתי להתרכז ביופי עוצר הנשימה בתוך כל הרעש וההמולה.
אז עמדתי על סלע גבוה וצילמתי את אחת השקיעות היפות מעל הראש של כולם, כשברקע זמזום בלתי פוסק של שפות, כמו במגדל בבל. לא היה צריך פילטר באינסטגרם. אבל מנקודת המבט שלי ידעתי שלפעמים תמונה יכולה להטעות.
אולי אני מפסידה משהו כשאני לא מצליחה למצוא את הסבלנות לצלול לדבר אחד לעומק באופן טוטאלי, ולא לשמוע שום רעש מסביב. אולי הסנסורים הרגישים שלי שמצליחים להוציא אותי מריכוז עם כל הפרעה, שמוציאים אותי מהשלווה בכל מהדורת חדשות ושגורמים לי לפעמים לשכוח פה ושם עמודים במבחנים חשובים הם לא הפרעת קשב, אלא בסך הכל ביטוי לצורך להספיק בעולם המטורף הזה כמה שיותר. ואולי זאת פשוט מי שאני. גוש של אי־שקט אבל נקי, בלי פילטרים, גם אם לפעמים האינסטגרם שלי נראה אחרת.