את זה לא צפיתי מגיע. "את מסכימה איתי שפייסבוק זה של זקנים, נכון?", שאל בקול הבס שלו בן ה־16 מהמושב האחורי של הרכב. לי אין בעיה עם המילה "זקנים". בהגדרה המקורית, "זקן" הוא אדם נכבד, ראש ומנהיג בעל ניסיון, אז הנהנתי. "לכם, הזקנים, יש הרבה מה לומר על הדור שלנו. אתם קוטלים אותנו, יש לכם רק ביקורת על אינסטגרם ועל טיקטוק, נכון?". "מתחיל להיבנות פה טיעון?", שאלתי את בן ה־16, אבל לפני שהספקתי להשלים את המשפט, הוא אמר: "אז יש לי משהו להגיד לך. הרוע שאני רואה אצלכם בפייסבוק מחליא אותי. אני מרחם עליכם, שככה נראה הדור שלכם". וזהו.

רציתי לומר לו שהוא טועה, שהדור שלי מלא אנשים טובים וערכיים, אבל אז נתקלתי בידיעה שיהודה בארקן הלך לעולמו. כמה אנשים שאיאלץ לכנותם "חברים" - בגלל שפייסבוק מנסח עבורנו את עולם המונחים מחדש והחליט ששותפים לרשת החברתית הם חברים - מיהרו לדווח על פטירתו, למרות הבקשה המפורשת של המשפחה להתאפק עד מוצאי שבת. היה דחוף להם לכתוב הספדים, כדי להיות הראשונים. ולא סתם הראשונים. הראשונים הקולניים ביותר בסביבה.

קולניות מוכרחה להיות חלק מהסידור כשמעלים משהו לרשת, אחרת קל להיבלע בתוך הרעש האינסופי. כתגובה, היו מי שהרגישו צורך להרעיש אפילו יותר ולרקוע ברגליהם עם מילים שיסתרו את מילות ההספד החמות שניגרו כמים. ומה יותר מרעיש ממים? ביוב כמובן. מיד צצו ועלו הקולות של מי שמוכרחים להעמיד במקום את כל מי שמעריצים את בארקן, ולהזכיר שהיוצר הזה עסק בהחפצה, בהגחכה ובעוד כמה תארים משעממים במשקל "הקטלה".

אחר כך נתקלתי בעוד פוסט שמספר שמתי כספי עוזב את הארץ. "מי זה בכלל", "יאללה לך", "ברוך שפטרנו", היו רק חלק מהתגובות. לא הספקתי לעכל את הרוע, והנה, גברת העלתה תחינה קורעת לב לקבוצה של ירושלמים וסיפרה שפשטה את הרגל. אישה בת למעלה מ־70, שהייתה בעלת חנות ופרנסה בכבוד את משפחתה, עומדת בצמתים ומקוששת נדבות. היא כתבה שזה מצב בלתי נסבל עבורה, אבל כלו כל הקצים. הנושים על ראשה, והיא לא יודעת מה לעשות, מלבד לפנות אל טוב הלב של בני אדם. אבל רוב התגובות של הירושלמים בקבוצה היו הכל פרט לטוב לב.

"סליחה על השאלה. מה כבודה מצפה, שאנשים יסגרו לך את החובות שאת נכנסת אליהם? כולם באותו המצב בגלל הקורונה", כתב לה מישהו. בוער לו ליטול קורה מבין עיניה. הוא כמובן הקפיד על נימוסיו וחתם: "עמך הסליחה". אחרת עשתה פרצוף של בלשית מתוחכמת והשיאה עצות לציבור: "אם את אמינה ולא מנסה לסחוט כסף סתם מאחרים, שיהיה לך בהצלחה, אבל כבר מזמן פרסמת הרבה פוסטים ומה שהבנתי, שזה לא נכון לגבייך. יש בימינו הרבה בקשות לעזרה שלא כולן אמינות, ולהרבה אנשים קשה כיום בגלל הקורונה, אז צריך לבדוק טוב לפני שעוזרים". הרבה השקעה בחפירה אינסופית, אפס לב.

מדכא? יש עוד. במו עיניי ראיתי פוסט של אדון שחותם בשם אשתו וכותב במפורש שאם הייתה לו יד חופשית, הוא היה בונה תאי גזים ומחנות השמדה כדי להכניס את כל השמאלנים לתוכם. כשאני קוראת את התשפוכת, בהחלט עולים בי רעיונות יצירתיים משלי, אבל אני מתאפקת. למה אני מתאפקת? כי יש פה ילד בן 16 שמסתכל עלינו, הזקנים, ומזדעזע. הוא יודע שאנחנו לא מודל בשום פנים ואופן. הוא קורא ורואה הכל, בדיוק כמו חבריו. כל מה שלימדתי אותו על כך שהקודים ההתנהגותיים ברשת הם בדיוק כמו הקודים ההתנהגותיים במפגשים פנים אל פנים – בטל ומבוטל. הרי גם פנים אל פנים הקודים כאן הפכו ללא־קודים.

שפלים, קשים, מייאשים. אני לא יודעת כמה עצוב זה לגדול בסביבה שקשה לבטוח בה ושהיא נטולת מודל לשאת אליו עיניים. הוא רואה שרים, חברי כנסת וגם לא נבחרי ציבור, זולגים רשעות. אני לא יודעת עד כמה זה עצוב, כי זכיתי לגדול בסביבה של זקנים חכמים. כאלה שאכפת להם מהעולם, שאכפת להם מנשים מבוגרות שמבקשות עזרה בעיניים מיואשות. כאלה שאכפת להם שאדם הולך לעולמו בגלל מגיפה קטלנית, והם יודעים, מעל הכל – שאף אחד לא מוגן מפני הרוע, ולכן אסור בתכלית להזין אותו.

אתה יודע מה, בן שלי? זה בכלל לא עניין דורי, והגיל לאו דווקא מביא איתו שכל בריא או אמות מידה. מזל שאת כל זה אתה מבין לבד. 

קריאה ראשונה

ילדות וילדים, זה לא סוד, הם יצירתיים מאוד. הם מסתכלים על דברים, אינם מקבלים דבר כמובן מאליו וכל הזמן שואלים שאלות. עם הגיל והזמן, הם נכנסים לתבניות קבועות של חשיבה, מפסיקים לבחון את הסביבה ולרוב מקבלים את הדברים כפי שהם. הקופסה היא תבנית מחשבתית קבועה שאנו כל כך רגילים אליה, עד שאיננו שמים לב לעובדה שאנחנו שבויים בה. והנה באה מיה מיטב ומעלה בדיוק את סוגיית היצירתיות, כשהיא מעמידה ילדה קטנה וסקרנית ואת אביה במרכז ספרה “אבא, מה זה עושה?”.

לילדה יש שאלות רבות, אבל התשובות של האב נצמדות לתבנית קבועה: הן מתחילות ב”כלום”, ממשיכות בשיום בסיסי ומסתיימות בהצעה לפעולה מסוימת. למשל: “אבא, מה זה עושה?”, “נו, מה זה? מטרייה. אולי תמצאי לה מקום עד החורף?”. בזמן הזה, שנדמה שהתבניתיות מאיימת לכלות כל רוח יצירתית, קורה קסם שרק ילדים יכולים לחולל, בספר קרטון קשיח מתוק להפליא, המלווה באיוריו הצבעוניים והשובביים של אביאל בסיל. 

"אבא, מה זה עושה?" מאת מיה מיטב איורים: אביאל בסיל.
הוצאת דני ספרים. מחיר: 68 שקלים

עטיפת הספר ''אבא, מה זה עושה''?. (צילום: עיצוב: דני ספרים)עטיפת הספר ''אבא, מה זה עושה''?. (צילום: עיצוב: דני ספרים)

המלצתרבות

הפעם ההמלצה שונה מהרגיל ומיועדת להורים, למטפלות ומטפלים: כנס מקוון בנושא חינוך למיניות בריאה ומניעת פגיעה. בכנס ישתתפו מעל ל־80 מרצות ומרצים בכ־60 הרצאות, פאנלים אינטראקטיביים וסדנאות חווייתיות שנועדו להניע שינוי מהותי, ליצור שיתוף פעולה וקרבה בין הורים לילדות ולילדים, ולתת להורים ולאנשי מקצוע כלים משמעותיים לתמיכה ועזרה באתגרי הגיל השונים.

מפגשי הכנס יעלו לרשת למשך חודש שלם. בין הנושאים: סיוע בגיל ההתבגרות להתנהלות במצבי לחץ אישי וחברתי, מניעת אובדנות בקרב נפגעי תקיפה מינית, חינוך נערים להתנהגויות מיניות קשובות, בריאות ומודעות, דימוי גוף ועוד. הכנס הוא יוזמה של מיכל גורל מארגון "תודעה בריאה", ענת קליין מארגון "רוטרי היפר לייף קיסריה - חוף הכרמל", מרגנית ארז מ"בינינו", עמותת תודעה, מרכז "מידע אמין על מין", ארגוני הסיוע לנשים, דלת פתוחה, מועצת חוף הכרמל ועוד. 

"הכנס המקוון לחינוך מיני מיטיב", עד 19.11. תרומה של כל משתתף: 50־200 שקלים. מי שידו אינה משגת יוכל להשתתף ללא עלות. פרטים והרשמה באתר הכנס (כתבו בגוגל: "הכנס המקוון לחינוך מיני מיטיב")