זה קרה דווקא ביום כיפור, כאשר המשפחה הגרעינית הצנועה שלנו גדלה והתרחבה בעוד שלושה עוללים, צאצאיהם של זוג האוגרים. 
מטבע הדברים, את כיפור אני מבלה בעיקר במאוזן, כי זה טוב לשלד, אבל גיאצ'ו הצדיק דאג להעיר אותי כדי לבשר לי את הבשורה המדכאת, אז מיד נרדמתי שוב. אסקפיזם. 

אבל אז הגיעה כיפוש, נסערת מהמציאות. "מאמי, אני נשבעת לך שהמוכרת בחנות החיות הבטיחה לי שהאוגרים זכרים", היא פצחה בהסברים, שרק הרגיזו אותי יותר. "למה לא בדקת, כיפוש? מה זה השטויות האלה? מה נעשה עכשיו עם חמישה אוגרים? הרי לפי השיטה האקספוננציאלית של כל המאכערים, בתוך חודשיים יהיו לנו 20 אוגרים. את מבינה שאת אחראית על התפוצצות האוכלוסין הזו?". 

היא סירבה לקבל אחריות על המציאות, בדיוק כמו ביבי. זה הטרנד החדש, תמיד אפשר להאשים מישהו אחר. עוד מעט היא תדרוש למנות פרויקטור שיטפל במצב.  "מאמי, אתה ממש לא בסדר", היא המשיכה להתווכח. "שאלתי אותה, היא אמרה לי: 'הנה, תראי'. למה אתה מאשים אותי? אני וטרינרית?". 

אבל אני לא ויתרתי. "אני מאשים אותך כי בגילך את אמורה להבדיל בין זכר לנקבה. טפלי בבעיה, קחי את משפחת האוגרים עם הכלוב המפונפן שקנית ושחררי אותם לטבע, בגינה". היא סירבה להתקדם והתעקשה על הקטע של האחריות: "איך רצית שאבדיל? הם נורא קטנים". 

אבל אני ממש לא פראייר. "הם קטנים, כיפוש? למה לא הרכבת משקפיים? מה זה השטויות האלה? זהו, החלטתי, האוגרים חוזרים לטבע. תארגני להם אוכל לשבוע לפחות, ובעיקר מים או חלב. כי אני מתחיל להשתגע. אני מרגיש את זה בא. כדאי שאני אחזור לישון".
 
אבל הצדיק כבר נקשר למשפחה החדשה. "אבא, הם לא הולכים לשומקום. נתתי להם כבר שמות: שימון, יוסי ובני, החברים שלך. נכון שכל הכבוד לי שבחרתי בשמות האלה? רציתי שתהיה שמח. הם מאוד חמודים, והם נשארים פה. הם יגורו בחדר העבודה שלך, כדי שתוכל גם אתה להשגיח עליהם, כאשר אני אהיה בצהרונית". 

אני גר בדירה גדולה, אבל תמיד מרגיש שאין לי מקום להתבודד. הילד תמיד מגיע עם כבודה, שרי הכלבה, ועכשיו משפחת האוגרים בכלוב, אם כי לפעמים הוא מוציא אחד מהם כדי ללטף אותו. "אבא, תיגע בו, תראה כמה הוא עדין וחמוד". אני מיד חושב על אמא שלי ומה היה קורה אם הייתי מגיע למיטתה ומשחרר עליה את החיות. אני מחייך לעצמי, כי רק אני יודע מה יכול היה לקרות. מזל שהצבא לימד אותי החייאה וטיפול מהיר בנפגעי הלם ספטי ואנאפילקטי, כי אמא הייתה יכולה לסגור ספרים במקרה כזה. 

אז אני בורח לאמבטיה. ממלא אמבט קצף, דואג לכל הסמרטעיתונים שיהיו בהישג יד, טלפון לגלישה, קפה קר, מים קרים, סיגריות וסוכריות מנטה, כי אני נשאר כאן שעתיים־שלוש. אם זה לא יקרה, הדודא תאכל אותי. אבל הבידוד הכפוי לא מונע מכיפוש להגיע ולהרצות את משנתה. "מאמי, אי אפשר לשחרר אותם סתם. גיא יהיה נורא עצוב ו..."

קטעתי אותה מיד ונתתי לה את המבט, עם ליווי קולי הולם, קפוא לחלוטין. "אני כבר עצוב, כיפוש. אמרתי לך לפני שהבאת את הצרה הזו עלינו, שאני לא גר בספארי. אל תיתני לי פסיכולוגיה בגרוש, תני לי פתרון. את לא רוצה טבע? סחתיקה. קחי את המשפחה הזו מחר לחנות החיות, תני למוכרת הנוכלת, ותודיעי לה שהדיבידנד עלינו, ללא חיוב. היא מכרה לך שניים, קיבלה חמישה במצב טוב. תסתובבי ותלכי. עד כאן, רות?". 

אבל אז הגיע המוקש, שהיא טמנה באומנות. "בסדר, אבל אני רוצה שתבוא איתי, כי לא נעים לי. זה מביך אותי להתעמת עם אנשים שרימו אותי. אתה טוב בזה, אתה תדבר איתה". את המשימה הזו אני ממש לא צריך. "אין מה לדבר, כיפוש. תניחי על הדלפק, תתפיידי, וזהו. מה היא תעשה? תקרא למשטרה? אם כן, אז אני אגיע לסייע לך". 

ככה זה עם סוחרים ביידעלך. למכור בכל מחיר, העיקר שיהיה געלט, להניע את הכלכלה של ביבי. אז נגמר כיפור, וכולנו חזרנו להיות טינופות, בדיוק כמו לפני הצום. לא חשבתי אחרת, כבר עברתי יותר מ־60 ימי כיפור. 

הדוגמה הטובה ביותר להשפעת הצום המזכך היא יו"ר הגועליציה של עם ישראל, מיקי זוהר. התאהבתי בדיירת אגם הדרעק הדרוזית מיש עתיד, שענתה לו בתקיפות אחרי שפגע בה במתכוון בשבתו כיו"ר המליאה. דיירים נוספים מהדרעק שמחו על התנהגותו הורחקו מהמליאה בהוראתו. "אני עושה את זה כי אני יכול", אמר - ובאמירה הזו מתמצה כל הפוליטיקה שהורסת את חיינו כאן. מיקי יכול, כי הוא עבד של ביבי, וביבי יכול הכל, גם לסגור ציבור בבתים, לכל תקופה שבה יחפוץ. הוא רק צריך לחפוץ. 

קשה לתאר את הטעם בפה כשרואים איך 120 טיפוסים, שלאף אחד מהם לא הייתי מתיר להיות אחראי על האוגרים של גיא - יכולים להתעלל בציבור שלם, שברוב טיפשותו וכסילותו בחר בהם. איך אמר לי אלכס במרכז הגמילה שלו: "רון, לכל דבר בחיים יש תוצאה. בחרת, אז נגעת ונסעת. עכשיו תשלם על זה". 

אני יודע להיות כלוא לתקופות של חודשים, גם בתנאים קשים יותר. החיים לימדו אותי, אם כי חופש תנועה הוא חמצן בשבילי. אבל כשהייתי כלוא, היה לי תאריך שחרור מומלץ, והייתה לי רשימת איקס בראש. עוד 100 יום, עוד 90 והלאה בספירה יורדת. עכשיו אנחנו אסיריו של אדם שרוצה להעביר לנו את המסר הבא: "אתם רוצים לכלוא אותי? תראו כמה זה רע, אז למה אתם רוצים לעשות את זה לי?".

קורונה - פקק תנועה במהלך ימי הסגר, ארכיון (למקום ולמצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: אבשלום ששוני)
קורונה - פקק תנועה במהלך ימי הסגר, ארכיון (למקום ולמצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: אבשלום ששוני)

אין מומחה אחד, איש מקצוע בהגדרה ובהסמכה, שאומר בפה מלא שהסגר הזה נחוץ כי הוא מציל חיים. כי הסגר הזה, במתכונתו הנוכחית, מציל רק את ביבי.

בכל יום שעובר אני מתעב אותו יותר. והתחושה הזו מתעצמת דווקא בפקקי תנועה. 45 דקות המתנה בטור ארוך מדי בשדרות רוקח לקראת מחסום הבידוק. שום רכב לא נעצר לתשאול, שוטרים עייפים ומרוטים מביטים מרחוק על הנהגים ומסמנים להמשיך, וזה עוד בתוך תל אביב, בשדרות רוקח. 

הנאשם, שמחסל כאן מדינה בכל יום נתון ומתרכז אך ורק בעצמו, מאלץ את כל הציבור לתפקד כעבריינים מפירי חוק בכוונה תחילה. פתאום לכולם יש אישורי תנועה, כל עמך ישרואל הם עובדים חיוניים ומסתובבים בכבישים. הקמעונאות מתה. לא מתה קלינית, אלא מתה־מתה. רשתות השיווק ייצאו מהמשבר, אבל בעלים של חנויות - תם הטקס בשבילם. ברחובות מרכזיים בתל אביב יש יותר שלטי השכרה לחנויות שהתפנו מאשר חנויות סגורות עם סחורה בפנים. 

יושבים בוועדת חוקה באגם הדרעק כל מיני טיפוסים שהתחזו למביני דבר במגבלות, בראשות איזה רב'ה מיהדות התורה - מפלגה שחרתה על דגלה את העלאת התל"ג והתמ"ג של המדינ'ע - וגוזרים גזירות, בלי להבין במה מדובר. 

הנה סוכות למשל. רק משפחה גרעינית יכולה לשבת בסוכה (כאילו שזה מעניין אותי, החג המטופש הזה. בחיי לא בניתי סוכה וגם לא אבנה) - כדי שאפשר יהיה לומר "והגדת לבנך ביום ההוא, איך אפשר לעשוק, לסחוט, לרמות, להפר אמונים ולקבל שוחד, ועדיין לשלוט במדינ'ע". 
אז כאשר "מומחויים" כאלה מחוקקים, הטמטום שולט. בזמן מתן תורה לא היו בניינים גבוהים עם מאות דירות בבניין, אולי כי אלוהים לא רצה.

אבל איך בדיוק תכפה ה"פוליצאיי" של אמיר אוחנה את תקנות הסגר בסוכה שמשרתת מאות דיירים בבית משותף, ובאופן חוקי כל אחד מהדיירים שותף בסוכה. איך בדיוק יישמר הסגר בארוחת צהריים בסוכה? הארוחה תימשך שישה ימים? באמת ובתמים, מזעזע אותי לראות כסילים באיוולתם, כאשר הם פוגעים בציבור שלם.

הלאה. הנאשם דרש לבטל את ההטבה של מרחק אלף מטרים מהבית, ולהתיר רק 200 מטרים. למה כל כך הרבה? הוא לא יודע שהחצרות המגודרות בכלא קטנות יותר? הוא לא התייעץ עם אריה דרעי? הן אולי 64 מ"ר, אז אפשר פחות. נגיד, מותר להתרחק עד 13 מטרים. זה יפה וגם מספר קדוש ביהדות, ואריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, שיש לו ניסיון כאסיר לשנתיים, היה מאמץ את הגזירה בחום. 

אבל שוב, קולקציית האפסים, על אוסף הקיבינימטים שלה, היא בדיחה עצובה. כולם עושים מה שרוצים. מתפללים, עושים טיש אצל הרב'ה, החניוקים והעראברים מתחתנים בחתונות המוניות, הנגיפים המהלכים חזרו מאומן וגדלנו ל־9,000 חיוביים ביום, בואכה 12־13 אלף בשבוע הבא. אקספוננציאלי, הם לימדו אותנו. 

אבל ההפגנות משגעות את בלפור. לכל גזירה שהבית מטיל יש פתרון מפתיע של המארגנים. אגב, ביבי ואוחנה עוד לא קלטו שהמפגינים לא חוששים להיעצר, והתעללות רק מלבה את האש. 

אכיפת הסגר בת''א (צילום: אבשלום ששוני)
אכיפת הסגר בת''א (צילום: אבשלום ששוני)

הנה למשל צולם שוטר תנועה בידי רועי פלג, בחור שמעורב בארגון ההפגנות בבלפור. השוטר עצר משאית קלה שהובילה מצגת להפגנה בסוף השבוע שעבר. ברוב טיפשותו, התחפש השוטר לבוחן רכב מוסמך. בדק ציריות, שמן מנוע, מים במצנן, בעיות במרכב ושלדת הרכב, ולבסוף מצא כיסוי תקול של האורות האחוריים.

זה קרה בצהריים באור יום מלא, אבל השוטר של אוחנה השבית את הרכב. הוא קבע שיא חדש בטמטום. הוא לא קנס את הנהג והורה לו לתקן את הליקוי, הוא השבית את הרכב. אז מה קרה? לא הייתה הפגנה? הסרטון הרי יותר ויראלי מהקורונה, ומשטרת ישראל נראית בו כמו משמרות המהפכה באיראן. מה ההישג הגדול בביעור הפשע שרשמה המשטרה בהשבתת הרכב? השוטר יקודם? אכן, אין גבול לטמטום. 

בנוסף מפעיל ביבי את עבדיו בטיפשורת. מירי המחוננת תוקפת באולפנים, אבל יש לה בעיה של שינון דף המסרים, ותמיד ניכר בה שהדמות שלה ב"ארץ נהדרת", שמבצע באומנות יובל סמו, היא האמיתית, וההופעות שלה הן חיקוי עלוב. מי המאכער שכותב לה את הטקסטים? מדוע הוא לא מתייחס ואמפתי למגבלות ההבנה שלה? 

גם אמיר איבגי, רמ"ח אקטואליה בגללי צה"ל, הוא משת"פ מלא־מלא של בלפור. "בשוודיה ובארה"ב אין הפגנות", הוא אומר בלהט לדייר באגם הדרעק מטעם כחול מזעזע. הדייר לא מתקן אותו, ואיבגי הרי לא בודק, עובדה. בשוודיה ובארה"ב החוקה אינה מתירה למנוע הפגנות. יתרה מזאת, גם אם הייתה החוקה מתירה, בשום דמוקרטיה בעולם לא מכהן כרה"מ עבריין לכאורה, הנאשם בשלושה תיקי שחיתות חמורה בתחום עבירות צווארון לבן. אז כשאתה מאכער, אתה מאכער עד הסוף, ומקבל עליך באהבה את תפקיד העבד בהצגה.

כחול לבן, כן, פעם הייתה כאן תקווה כזו; היא התפיידה. הם נותנים לביבי גב לכל הזיה, אבל עומר ינקלביץ' אומרת שזו מנהיגות אחראית. אם היא מתחפשת למנהיגה, אז תם הטקס. על הבוסים שלה אין מה להרחיב, הם הולוגרמות. גנץ ואשכנזי הם זמר במסיכה, רק שאף אחד לא רוצה להאזין להם שרים.

טוב, בתוך הגועל שעוטף את היומיום צריך גם לשמור על שפיות, ולי זה קצת יותר קשה. יוסי מטפל בי במים בפעילות חתרנית נגד השלטון. "אתה נוסע איתי, תפסיק לרעוד, יוס", אמרתי לו, "אני רק דורש ממך - אם עוצר אותנו שוטר, אתה לא מדבר. תפנים, אתה טוב רק במים". 
אבל החשש מקנן בו. "ואם יעצרו אותי. מה יהיה אז?". 

אני נהנה לראות אותו פוח'ד. "תהיה כמו ביבי", אני מסביר לו, "תגיד 'מה? מה פתאום?'. נכון שהוא שקרן אלוף, ונכון שלא קראת את התמלילים בעיתון 'הארץ', אבל אני קראתי, ויש לי זיכרון טוב. אני אשקר בשביל שנינו. ואם יעצרו אותך, שימון יבקש מחגית שתייצג אותך. בשביל מה היא העורכדינית שלנו, תגיד? לא ליווינו את שימון כל השנים שהיא למדה להיות פינגווינה?". 

אבל הוא לא מתרצה. "תעלה אותו בטלפון באוטו, אני רוצה שהוא יתחייב שהוא מטפל בנו". אז טלפנתי לגמד. "שימעל'ה, תקשיב רגע. יוסי פוחד שיעצרו אותנו. תבטיח לו שחגית תטפל בשחרור שלו. אני כבר פוחד שהוא ישלשל לי באוטו". 

הגמד התפוצץ מצחוק. "דייי, אני מת. יוסי, תעשה את הקטע שאתה תמיד עושה כששוטר תנועה עוצר אותך. תן לו את הרישיונות של החמש שנים האחרונות, ואז הוא יתעייף וישחרר אתכם. אוי אתם הורסים. רון, רק תבדוק שהרישיון נהיגה שלך בתוקף, כי ליוסי אין רישיון כבר שש שנים. חחחחח...".

זהו, הבחור נרגע, הגענו לבריכה והוא שיקם אותי. אחריו נסעתי לדיקור. המדקרת, שחוששת מפרסום שמה, הכניסה אותי לקליניקה כאילו אני יאיר שטרן הי"ד, ובדקה מסביב לראות אם הכלניות הבריטיות המאוסים לא מקיפים את המבנה. קשה להאמין, באמת, שאני - שחושש ממחטים - מכוסה ב־20 מהן רק כדי לעמעם את הכאבים בכתף. אבל עובדה, זה קורה. 

אחרי שאני משוקם למחצה אני מגיע לקפה של דני. הפרלמנט שם, כי אין עבודה. עוד לא נחת הקפה בשולחן והגיעו שני שוטרים, כאילו אנחנו בדוקאים. הג'מעה נמלטה מהחלונות, רק ניסים הזמיר הטורקי ואני נותרנו לשבת. דני התחבא במטבח. זה משעשע לראות 3־4 גורילות, בגובה 1.90 מ' ויותר כל אחד, במשקל מעל 100 ק"ג, בורחים לחצרות. אין כמו הפחד, הוא המורה הטוב ביותר. 

"שלום לכם", אמרה השוטרת. "מה אתם עושים כאן? למה המקום פתוח?". הסברתי לה שאני הבעלים, ושניסים הוא השליח. "ואיפה דני?", היא הקשתה, "אני מכירה את המקום הזה הרבה שנים. אתה לא הבעלים, אני לא זוכרת מאיפה אני מכירה אותך, אבל היית כאן גם בסגר הראשון. איפה דני? תקרא לו". 

אז קראתי לו: "דני, בוא לכאן, עבד, השוטרת לא מאמינה שאתה עובד אצלי". הוא הגיע עם המגבת שלו, כאילו לא עזב את המטבח יומיים, על אף שאין קליינט אחד אפילו. "הוא השותף שלי", הוא הסביר לשוטרת, "הוא רוצה שאתן לו כסף, אבל הקופה ריקה. הנה השליח (הוא הצביע על ניסים) מחכה כבר שעה למשלוח, אבל אין הזמנות". 

השוטרת הבינה את הפארטיה מיד. היא חייכה, ביקשה שנשמור על ההנחיות, והם יצאו בחזרה לג'יפ. כל הנמלטים שבו לבסיסם. השוטרים הסתובבו מסביב לכיכר לנתיב הנגדי, עצרו, התבוננו וצפרו לדני. הוא הרים יד לשלום. חייכנו, סוג של אסקפיזם. חיוך זה טוב כדי להתמודד עם ראש ממשלה שמתעב את הציבור שלו. 

נ.ב. 
הסכם השלום עם האמירויות נחתם לפני שבועיים. הציבור עדיין אינו יודע אם קולקציית האפסים דנה בתכניו, מה הם התכנים, ומי הנהנה העיקרי מההסכם הזה. זמן לחכות יש לנו.