1. קבינט הקורונה הוא בדיחה: ערב רב של שרים שלכאורה דואגים למצביעיהם, אבל בפועל מבלבלים את המוח ומאשימים ומתלוננים כדי לקבל הקלות וקמים ויוצאים באמצע בזעם, ואדם אחד שיושב בשקט מוחלט, אף על פי שהוא האדם היחיד שצריך לדבר שם. פרופ' רוני גמזו שמו. בשביל מה מיניתם פרויקטור מקצועי? שימו את הפוליטיקה בצד, חבורת משוגעים, הרי כולכם וגם כולנו מפסידים ממנה בסופו של דבר, ופשוט קבלו אחת לאחת את ההמלצות שלו. אחר כך האצילו אותן לפיקוד העורף ולרשויות המקומיות, ואת הזמן שייחסך תשקיעו בתוכניות סיוע רציניות לאזרחים שנפגעים הכי קשה מהסגר. תראו את שאשא ביטון ותראו את בנט ותפנימו שלהתנהל במקצועיות בעת הזאת זו הפוליטיקה הכי טובה.
2. למה בכלל להתווכח על פתיחת בתי הכנסת? כמה דרמות, כמה כעס, כמה סערות והתקוממויות על ההפגנות ואם להם מותר אז מותר גם תפילות, ורק שאלה אחת קטנה לא נשאלה: האם חגי תשרי הגיעו השנה במועד לא צפוי, או שהקורונה זה עתה התפרצה לראשונה? הרי כבר שלושה חודשים ברציפות שמספרי החולים מטפסים מעבר לקו האדום שסומן בזמנו (200 חולים ביום, זוכרים?), ותשרי הגיע - כמו תמיד - מיד אחרי אלול. מדוע לא התכוננו מראש? מדוע לא הוקמו אוהלי תפילה, או סככות עם מאווררים גדולים? מדוע קבינט הקורונה לא קיבץ את כל הרבנים כדי להתארגן על כללים של פיקוח נפש? מדוע כל האנרגיה שלנו יוצאת על ויכוחים מטומטמים?
3. למי באמת אכפת מהבריאות של מצביעיו? הרי דרעי אמור היה לצאת בזעם מהישיבה אילו היו מאשרים תפילות בבתי כנסת ביום כיפור, ולא אם היו אוסרים אותן. הוא לא רואה שהמגיפה מכה במגזר החרדי ללא רחם? וכן, גם מנהיגי המחאה היו צריכים להפסיק עם המיתוס של ״אפס נדבקים״ בהפגנות ולומר בעצמם - חברים, אנחנו לא מוותרים, אבל בריאותנו חשובה וכך גם הסולידריות הישראלית, ולכן אנחנו בעד סגר מלא, שבו נפגין דוגמה אישית ונמחה וירטואלית, ונשוב לרחובות בכוחות מחודשים כדי להוציא מחיינו את הנאשם מיד אחרי החגים. למה לא, בעצם? מה הם היו מפסידים?
4. מכירים פסיכולוגיה הפוכה? אז אם כבר מצבים היפותטיים להרהר בהם במהלך הסגר והצום, דמיינו מצב שבו ראש הממשלה מחבק את המפגינים. סתם לשם הדיון הפילוסופי, דמיינו שהוא היה פונה אליהם בהכלה ובהבנה, ואומר - חבריי, אני מבין שאתם לא מרוצים ממני, וזו זכותכם כאזרחים. אבל אני מבקש מכם, למען בריאותכם ולמען בריאות כולם, עצרו את המחאה שלכם נגדי עד סוף החגים. לא כי מישהו מכריח אתכם ופוגע בזכותכם הדמוקרטית, ולא כי אני צודק ואתם טועים, אלא כי אתם מבינים שזה נחוץ. כמה גדול הוא היה יוצא? גדול ועצום.
5. מה היינו מבינים אם היינו עוצרים לרגע מלהאשים? שהקורונה היא לא בגלל החרדים, ולא בגלל הערבים, ולא בגלל המפגינים, ולא כי נתניהו חסר כישורים. הקורונה משתוללת כי כשכל מגזר מייחל לכישלונו של המגזר האחר, בסוף כולם מצליחים. זריקת האשמה כדרך חיים אולי מלהיטה את מה שנשאר מהבייס, אבל הבייס הזה הולך ומצטמק וכבר לא מביא את השלטון כמו פעם, ובנוסף, כבר ברור שלא ניתן לנצח כך את המשבר. הניצחון על הקורונה מחייב גישה של סולידירות אמיתית, של שכל ישר ושיתוף פעולה. בקיצור, הפוליטיקה המגזרית עבדה לא רע במשך תקופת מה, אבל זהו - היא נמתחה עד לקצה ומיצתה את עצמה.
6. ישראל כולה אדומה: בכל זאת - הערים האדומות ביותר הן חרדיות או ערביות. שיעור הבדיקות החיוביות במגזר החרדי עומד על 26%, פי 2.5 משיעורן באוכלוסייה כולה. שיעור החיוביות במגזר הערבי עומד ״רק״ על 12%. זו לא אשמת הערבים או החרדים, אבל הנה שני מגזרים עצומים בגודלם שמיוצגים על ידי כמות שמנה של מנדטים, שלא מתורגמת לשיפור מצב המצביעים. התחלואה במגזרים הללו, הצפיפות והמוות, הסבל והמחיר הגבוה שהם משלמים הם תעודת עניות לכולנו. כבר שנים ארוכות שכולנו יודעים שמשם מגיע חלק ניכר מנתוני העוני, הפערים בהשכלה, האבטלה, הקצבאות, חוסר השוויון, האלימות, ואיננו עושים דבר. מברברים, מאשימים, מתייפייפים, מייצרים שנאה ולא פותרים. הרזולוציה שלנו לשנה הבאה היא שפוליטיקה מפלגת לא תצליח פה יותר. לא נגד החרדים, לא נגד הרוסים, לא נגד השמאלנים, המרכזיים, הביביסטים או הימניים. רק פוליטיקה מחברת תצליח כאן מעכשיו והלאה.
7. הציבור לפחות יודע שהוא חסר אחריות. הפוליטיקאים התרגלו לא לקחת על עצמם שום אשמה, אבל על פי סקר משלשום, יותר ממחצית מהציבור לוקחים על עצמם את האשמה במצב. מצד אחד, אלה חדשות טובות. הממשלה אומנם מאוד אשמה, אבל זה לא מסיר מאף אזרח אחריות אישית לנהוג לפי הכללים. מצד שני, טוב היינו עושים כציבור אם היינו מפסיקים להשתתף בסקרים. פשוט מחרימים. התקשורת התמכרה אליהם, שלא לדבר על הפוליטיקאים, ותרבות הסקרים השטחית וקצרת הטווח גרמה לנבחרי הציבור להפסיק לתפקד. נקווה לימים של תוכניות ארוכות טווח שינהלו ממשלות בכהונות מלאות, שבמהלכן לא עושים סקרים, אלא רק לקראת בחירות.
8. כיפור הוא זמן לשאלות. אחת מעניינת היא הניסיון להבין את יועצי התקשורת של נתניהו. הם הפרו בידוד כדי להתערבב בהפגנות בבלפור, ולצלם קטעים שיתאימו לתעמולת נגטיב עתידית, והשאלה היא איזה סיפור הם מספרים לעצמם על מה שהם עושים. הרי אדם קם בבוקר לעבודה ומספר לעצמו סיפור על חייו, שאיתו הוא אמור לחיות בשלום. מהו הסיפור הזה עבורם? אלה שני חבר׳ה מוכשרים, שפועלים בקדחתנות למען הקצנת השיח, ויש שיאמרו - מזרימים ביוב ברשתות למחייתם. הם מאוד טובים בזה, חכמים ובעלי חושים חדים, מה שנקרא מלח הארץ. ישראלים טובים. איך הם הגיעו למצב שבו זה מה שהם עושים בחיים?
הבעיה העיקרית של החברה הישראלית היא שהיום כולנו מספרים לעצמנו סיפור רע במיוחד על אחרים, וסיפור מיופה על עצמנו. זהו שורש השסע ההרסני שפוגע בכל אחד מאיתנו, ומדאיג הורים לגבי עתיד הדורות הבאים. איך עוצרים את זה? דמיינו מצב שבו שני חבר׳ה כאלה היו משתמשים בכישוריהם כדי להחזיר לפלגי החברה את היכולת להזדהות, להבין זה את זה, להסכים.