זה כבר כמה שבועות אני לא נרדמת בלילות, כלומר נרדמת חבוקה בזרועות בן זוגי, אבל בחרחורו הראשון או לצלילי החתולה המיוחמת מהגינה הציבורית נפקחות עיניי ונסתם הגולל על הלילה שלי. בדרך כלל אני לוקחת לי את הכר הריחני שלי וסדין קטן ובשקט מהלכת על רצפת הפרקט בחדר השינה ויוצאת אל הסלון.

אם איתרע מזלי, בן זוגי מתעורר ואומר “מה זה, אין לך שינה? זה לא טוב שאת לא ישנה!", ומחזיר אותי לצדו לעוד כמה דקות. אם אני מצליחה לצאת מהחדר, אני מדליקה אור קטן בבית, פורשת את השמיכה על הספה השחורה, מניחה את הכר בראשה, מדליקה את הטלוויזיה, מסמנת למנש, הכלב שלנו, שלא יפריע ומחפשת לי משהו נחמד לראות שבסופו של דבר, מעניין ככל שיהיה, יביא אליי את השינה המיוחלת.

אני לא מכירה את הרגלי השינה שלכם, אבל לי אמרו שאני לא מוציאה מספיק אנרגיה, הרי להיות אדם כותב פירושו לשבת מול מחשב כל היום, ואם אתה ממש הרפתקן, אז לצאת לסיבוב קטן בשוק או בשכונה כדי לפתור בצורת כתיבה רגעית. אחרים אמרו לי שזה בגלל מחסור בוויטמינים, ויש כאלו שהניחו כפותיהם על כפיי ובארשת פסיכולוגית רצינית שאלו “מה מטריד אותך? ספרי לנו". למותר לציין שחייכתי אליהם ולא ציינתי כמה מגוחך היה אותו הרגע.

אחרי שתמו לי הסרטים בנטפליקס, אחרי שצפיתי עוד פעמיים לפחות בריצ'רד גיר החתיך - ששנים חשבתי שכשאתפרסם, אסע לארצות הברית ועל אף פער הגילים בינינו נחיה יחד באושר ובעושר - מתאהב שוב בג'וליה רוברטס, ואחרי שמיציתי את כל סרטוני הסטנד־אפ ביו־טיוב, חיפשתי משהו אחר, מרגש יותר, מסקרן, שירדים אותי בסופו של דבר, אבל עם חיוך על פניי.

יו־טיוב (או אחד האלגוריתמים שלו לפחות) קרא את מחשבותיי, ובקטגוריית “הסרטונים המוצעים לך" בתוך חלון קטן בשחור ולבן, זיהיתי דמות מוכרת, החלון היה כל כך קטן, שלא יכולתי לומר מיד מהיכן אני מכירה אותה, אבל החיוך והרווח בין השיניים צלצלו לי מוכר. הפעלתי את הסרטון, הוא נפתח בחלון גדול יותר, ומתחתיו, באותיות דפוס שחורות נכתב: “חיים שכאלה עם חיים טופול - 1977".

לא פעם שמעתי על התוכנית הזו, “חיים שכאלה", שבה במשך כ־30 שנה אחז בידו עמוס אטינגר ספר חיים של אושיית תרבות, צבא או פוליטיקה, ואחרי תחקיר, שארך לפעמים כחצי שנה, הזמין אל האולפן את כל האנשים שפגשה אותה האושיה בתחנות חייה, החשיך את המקום, וכשנכנסה אותה הדמות אל האולפן, דלקו האורות, ועלו הזיכרונות והרגש.

את טופול הכרתי בעיקר מ"כנר על הגג" ומתפקידו האלמותי ב"סאלח שבתי", ומכיוון שעל אף גילו הצעיר דאז תמיד שיחק מבוגרים ובכישרון רב, לא ידעתי שמתחת לאיפור, לפאות המוגזמות ולשלייקס מסתתר בחור כל כך יפה. עד אותה העת הנחתי שהבחור הכי יפה בתקופה ההיא היה אורי זוהר. סלח לי, אורי, חיים טופול התעלה מעט.

כשהתיישב על הכיסא, חייך. למעשה, החיוך לא סר מפניו במשך כל השעתיים של הראיון. הוא דיבר על ותיקי להקת הנח"ל, הביט בערגה בסרטונים הישנים, הסמיק בביישנות כשהזמינו את הגננת שלו לדבר בשבחו ולתמוה איך רצו לשלוח את הילד הכישרוני הזה ללמוד בבית ספר כמו תחכמוני, ושר בצחוק שיר שזכר עוד מימיו בגן “זום זום זום אביב הגיע, כל הישן מקיץ, חיש נצא מן הכוורת ונשתה צוף מיץ". ניכר כי הקהל, שהורכב מאנשים כמו יוסי בנאי, עליזה קאשי, יונה עטרי, שושיק שני וכו', היה מרותק ומאוהב באיש המאושר הזה.

מאז סיגלתי לעצמי הרגל: בכל לילה לבן שכזה אני צופה בפרק אחר של “חיים שכאלה". שלשום היה זה יצחק נבון, אתמול הייתה זו שושנה דמארי, שסיפרה על כך שאף שגדלה בבית חרדי, כשרצתה לצאת לתל אביב ולשיר, נתן לה אביו את ברכתו ואף מרד במתפללי בית הכנסת, שהרימו גבה או שתיים, ואמר להם “חכו ותראו". לפני שבוע היה זה אפרים קישון, שברגע שהזכיר את חסיד אומות העולם שהסתיר אותו ואת משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, כל ההומוריסטיות, השנינות וציניותו הבלתי מנוצחת קרסו, ובכי רם נשמע ברחבי האולפן.

אני באמת לא מצליחה להבין איך הדור שלנו לא משמר את הישראליות היפה הזו, יש שם נכסי צאן ברזל שאנחנו כלל לא מכירים וספק אם לא ידעכו, יתפוגגו וייעלמו ברבות הזמן. העברית כל כך יפה, ונדמה שאז זה לא היה כרוך במאמץ להשתמש בה, היא פשוט הייתה שגורה בפיהם של כולם, מקטן ועד גדול. אף אחד לא התעסק בשום דבר אחר בזמן אותו השידור, הקהל לא מצמץ, אלא כל הווייתו וריכוזו הופקדו בידיה של אותה הדמות שישבה על בימתו של אטינגר.

בלי להלין על דורי יתר על המידה - כי גם אנחנו הבאנו תרבות כזו או אחרת, הפסקנו להתבייש במוצאנו, החזרנו את המילים הישנות, הביטויים, השפה, והעלינו לשיח את מה שהדור ההוא הרבה להסתיר תחת השטיח - תהיתי ועודני תוהה: אם תוכנית כזו, כמו "חיים שכאלה", תהיה משודרת בעוד 20 שנה, מי יהיו כוכביה, מה יהיו התחנות בדרכם ומה ייקח מהם הדור הבא.

לצערי, לא מצאתי הרבה נקודות אור, והספדתי את הרעיון. חשבתי על עצמי, אם אשב, כשאזקין ויאפיר שערי, מול מראיין עם ספר פתוח, שיערוך עליי תחקיר ויביא אל האולפן אנשים שפגשתי בתחנות חיי. מה יאמרו עליי? מה חידשתי להם? איזה כבוד הבאתי אל מגזרם? מה הם רגעי האושר שסיפקתי להם, אם בכלל? ואילו סרטונים יקרין?

חשבתי על שלושת ספריי, שני ספרים דקים ורומן אחד ארוך, על תוכנית הרדיו שלי ועל הטורים כאן ב"מעריב", האם כל אלו מספיקים כדי להשאיר חותם בעולם הזה? ובפרט, בדור ציני ולעגני כמו הדור שלי?

המחשבה הפחידה אותי. ומה שהפחיד אותי יותר הוא ההכרה בכך שכבר שלוש שנים לא הוצאתי שום דבר חדש, לא מחזה, לא ספר ולא דבר שיש להתגאות בו. כשהסתיימה התוכנית עם אפרים קישון, פתחתי דף וורד חדש וריק והבטתי בו, משהו חייב להתבשל בו, אני בת 30, ולעומת האנשים שבהם אני צופה כבר כמה לילות, לא הספקתי הרבה.

איזו בושה זו. מה אשאיר מאחוריי? יש לי הפריווילגיה לשבת בבית גם 24/7 אם ארצה, ומצופה ממני ליצור. לא אוכל לשרוף עוד זמן על הגיגי זוגיות, יו־טיוב, מחשבות ותקוות בעלמא. בדף הוורד הריק הזה, שעליו אני יכולה לברוא עולם אם ארצה, כתבתי את הכותרת הבאה: “ספר חדש, סיפור 1", וגמלה בלבי ההחלטה שעד אחרי החגים אכתוב מספיק סיפורים קצרים פרי דמיוני - שנהג לקדוח אבל עם הזמן התנוון מעט - עד שאלו יוכלו למלא ספר שלם שייצא לאור בקרוב.

ואולי, בעוד 20 או 30 שנה אשב זקנה אך מפוארת על כיסא גדול באולפן משוכלל וצבעוני יותר, ויהיה לי על מה לדבר ובמה להיזכר. אז הנה, אודה ולא אבוש, בהשראת הלילות הלבנים והכוכבים שלצערי לא נולדתי בזמנם, ייצא בקרוב ספר חדש, גדוש בסיפורים, אהבות, געגועים ותקוות.

אילו תקוות? לא יודעת, אולי אחת מהן היא שכשיושמע שמי בעוד כמה שנים, יעלה על פניהם של קהל קוראיי חיוך יפה, תמים ומעט שובב, בדיוק כמו זה שעלה על פני הקהל הרבגוני בכל פעם שהזכירו את השם חיים טופול, יפה ירקוני, אפרים קישון, יגאל מוסינזון או אברהם פשנל.

כן, שאיפותיי גבוהות ומופרכות מדי, אבל לא נורא, ההשראה סוף־סוף שבה אליי, והתקוות הגדולות וחוסר המודעות העצמית חייבים להתלוות אליה, אחרת הכל ישעמם מדי וסיפוריי יישארו בשחור ובלבן.

בסוף התוכנית עם טופול הוא לוקח את המיקרופון ושר בעל פה ובלי עזרת דפים את שיר הנח"ל בעיניים זוהרות ומעט מתגעגעות, של איש שבנה את ביתו בארצות הברית, אך לבו, הווייתו וכל מאודו כאן, בארץ ישראל הישנה והטובה ההיא, שבה אומנם לא אוכל לחיות, כי נולדתי דורות מאוחר יותר, אבל כן אוכל לכתוב, כמי שגדלה על רגביה, ובעזרת קולמוס והרבה ערגה אחייה יום־יום את סיפוריהם של אלו שכמעט, כמעט, כמעט נשכחו.