משבר הבריאות והכלכלה המנוהל על ידי ראש הממשלה בצורה כושלת; אלימות פוליטית הרסנית של קבוצות מיעוט קיצוניות מתוסכלות; ולחימה שקטה ומוצלחת ביותר נגד האויבים המרים שלנו, בניהולו של ראש הממשלה - כל אלו עומדים בראש סדר היום הלאומי העכשווי שלנו. 

אולם מאמר זה לא יעסוק באלו, אלא יחזור וידגיש: ראש הממשלה עושה טעות קשה שעה שאינו מנצל את ההזדמנות הנדירה לספח למדינת ישראל את בקעת הירדן. לא את גושי ההתיישבות, לא את היישובים הבודדים, רק את בקעת הירדן וצפון ים המלח. אזור שאין למעלה מחשיבותו הביטחונית והאסטרטגית לעתידה של מדינת ישראל.

אם יש לראש הממשלה תמיכה אמריקאית ברורה במהלך כזה, איני רואה סיבה שלא לעשות זאת ולעמוד ללא פחד מול כל הלחצים הפנימיים, ובעיקר של המתנחלים.

רועה צאן פלסטיני בצפון בקעת הירדן (צילום: EMMANUEL DUNAND/AFP via Getty Images)
רועה צאן פלסטיני בצפון בקעת הירדן (צילום: EMMANUEL DUNAND/AFP via Getty Images)

לאחרונה שמעתי מפי ראש מכון ביטחוני יוקרתי שני טיעונים נגד \הטיעון הראשון היה זה: נניח שנספח את הבקעה. ואז אחרי כמה חודשים טראמפ יפסיד בבחירות ויעלה נשיא דמוקרטי, ביידן. הוא יבטל את ההכרה האמריקאית בסיפוח הבקעה, ואז נישאר יתומים, כאשר אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוח. זה יהיה מצב מדיני רע מאוד לישראל. אז למה שנעשה זאת כאשר אנחנו יודעים מראש שזה יעשה לנו צרות? ובכן, זהו טיעון שגוי מכמה נימוקים.

האחד, מהיכן הוודאות שביידן יבטל את ההכרה האמריקאית? אכן, אולי יש יותר סבירות שיעשה כך, אך ודאות? השני, ונגיד שיעשה כך, אז מה הבהלה? ב־1949 הכריז בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל, ואף מדינה לא הכירה בכך. אז מה? אז הן לא מיקמו את השגרירויות שלהן בירושלים, אך אנחנו קיימנו שם את הריבונות שלנו והעברנו לשם את כל מוסדות המדינה. ב־1981 מנחם בגין הכריז על ריבונות ישראל ברמת הגולן (החלת החוק, השיפוט והמנהל), ואף מדינה לא הכירה בכך. אז מה? אנחנו נשארנו שם והבאנו את הרמה למה שהיא כיום. 

המצער הוא שראשי ממשלות ישראל היו מוכנים לוותר על הריבונות הזאת, אפילו לא תמורת נזיד עדשים, ונתמכו על ידי רבים בממסד הביטחוני. יתר על כן, הריבונות נשארת והיא בידינו. אי־ההכרה האמריקאית היא זמנית. יכול ביידן להפסיד אחרי ארבע שנים, ונשיא אמריקאי חדש יחדש את ההכרה.

הכרזת תכנית המאה  (צילום: רויטרס)
הכרזת תכנית המאה (צילום: רויטרס)

השלישי, אם כל כך מפחדים שביידן יבטל את ההכרה, צריך כמובן לקחת בחשבון שהוא יבוא עם עמדה פרו־פלסטינית חזקה. אז המאבק שלנו יהיה על גבול 67', ובקעת הירדן תיראה כחלום רחוק. מקסימום הממשל של ביידן יעשה טובה "לביטחון ישראל" וימליץ לה על כוח של האו"ם שיהיה בבקעת הירדן. אולי אפילו הצרפתים יתנדבו להגן עלינו? הטיעון השני נגד סיפוח בקעת הירדן הוא שזה יעורר את הבעיה הפלסטינית הרדומה יחסית, ותהיה אינתיפאדה כזאת או אחרת. כל זה יסיט אותנו מהמאבק המרכזי שלנו נגד האויב העיקרי, איראן.

דעתי שונה כי מדובר בשתי זירות לחימה שונות עם אמצעי הפעלה אחרים, וככל שמדובר בתגובת הפלסטינים, הרי שהכל השערות. ודאות יש בדבר אחד: המהלך של החלת ריבונות. ובכל מקרה, כעיקרון יסוד, מדינה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר נסבל עבור מה שהיא רואה כאינטרס חיוני שלה.