אם יש רגעים שבהם המציאות האבסורדית שעוטפת אותנו מאיימת לקרוס לתוך עצמה, אחד מהם התרחש השבוע. זה קרה כשהשופט בדימוס אורי שהם, נציב תלונות הציבור על שופטים, דחה תלונה שעסקה בשלל ניגודי העניינים של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, כשהוא עצמו נעוץ מכף רגל ועד ראש בערימה של ניגוד עניינים, בכל מה שקשור ביחסיו איתה. נאמר את זה באופן הכי פשוט. אם יש במערכת איש אחד שלא יכול לגעת בשום דבר שקשור לנשיאה חיות, לאיש הזה קוראים אורי שהם. והעובדה ששהם אפילו לא העלה בדעתו לפסול את עצמו כשהתלונה נגד חיות נחתה על שולחנו, רק מעידה עד כמה עמוקה הבעיה.
לפני פחות משנתיים, בהגיעו לגיל 70, פרש שהם מתפקידו כשופט בבית המשפט העליון. נשיאת העליון, אסתר חיות - ששהם ניקה השבוע, בניגוב מהיר, את רוב הטענות נגדה - נשאה דברים בשבחו מול כל צמרת המשפט הישראלית. "יקירנו השופט אורי שהם", פתחה הנשיאה, כשהיא מפליגה ומספרת על הערכים הנפלאים שינק בביתו "אחד השופטים המשובחים", על היותו "דוגמה ומופת למשרת ציבור משובח ומסור", על "האישיות המלבבת" שלו, על "הרוח הטובה" שבה ניחן, אשר "תרמה רבות לאווירה החברית השוררת בין שופטי בית המשפט העליון". "אתה, אורי", סיימה, "בפועלך רב השנים כמשרת ציבור, הגשמת עקרונות של ממלכתיות, באופן מרשים ומעורר הערכה".
חיות לא הסתפקה בכך. יחד עם שרת המשפטים דאז, איילת שקד, היא פנתה אל הוועדה לבחירת שופטים, וביקשה שזו תאשר את מינויו של שהם הפורש לנציב תלונות הציבור על שופטים, כלומר עליה ועל שאר החברים ששפטו איתו ממש עד היום.
עכשיו, תגידו לי אתם, כמה מנותק צריך להיות אורי שהם כדי לבדוק תלונה על ניגודי עניינים של אסתר חיות, ולצפות שמישהו מאיתנו יתייחס ברצינות אליו או אל המסמך שחיבר, ושמעניק תעודת כשרות לכל מעשיה. מה לעשות, יהיה מי שיעיר, הרי הוא הנציב, וכשמגיעה תלונה מישהו חייב לבדוק אותה. הערה מעניינת. ובכן, בדיוק לטובת מצבים שכאלה יש בחוק הליך שקובע שבמקרים מסוימים יכול שר המשפטים למנות לנציב מחליף שיבדוק במקומו תלונה כזו או אחרת, והדבר נעשה כבר יותר מפעם אחת בעבר.
הליכי גישור
עכשיו לסיפור עצמו. בשנתיים האחרונות חשפנו כאן סדרה של מקרים שבהם פעלה הנשיאה חיות בניגוד עניינים. ח"כ שלמה קרעי מהליכוד אסף כמה מהכתבות הללו, והגיש בעקבותיהן תלונה נגד חיות לנציב התלונות על שופטים. רק למען הסדר הטוב, נבהיר שהחשיפה שעסקה בשורת התיקים שבהם דנה חיות בעניינן של חברות שבעלה מייצג לא הייתה חלק מהתלונה שהגיש ח"כ קרעי. כך או כך, בתחילת השבוע דחה הנציב שהם את התלונות, עד האחרונה שבהן. קראתי בעיון, יותר מפעם אחת, את המסמך של שהם, ובשורות הבאות אראה כאן עד כמה מדובר במסמך שאיננו אלא תוצר של שרלטנות קיצונית.
שהם קיבל תלונה שמבוססת, כאמור, על החשיפות שפורסמו ב"מעריב", וביקש מחיות הסברים. חיות, מצדה, כתבה לו שהדברים אינם נכונים ושהכל בסדר אצלה. "העובדות שמסרה הנשיאה אינן מתיישבות במלואן עם אלו המופיעות בכתבות", מצא שהם. נו, ומה אמור לעשות הנציב, כשיש לו שתי גרסאות ש"אינן מתיישבות" זו עם זו? - "העובדות השונות שמסרה הנשיאה בתגובתה... נמסרו מידיעתה האישית, ולא מצאתי סיבה לפקפק בהן", פסק.
הלו, אדוני הנציב, זה מה שאמור, להבנתך, לעשות נציב תלונות? לא לפקפק? הרי יכולת להרים טלפון למתלונן, במקרה הזה ח"כ קרעי. יכולת לצלצל לכותב שורות אלה. יודע מה? שכח מזה. אני הרי לא צד להליך. יכולת סתם לעשות חיפוש בגוגל ולבדוק אם הנשיאה לא עובדת עליך. אבל אפילו את הדבר הקטן הזה לא עשית. רוצים לראות איך אני יודע? רוצים להבין כמה מגוחכת ההתנהלות של שהם, איש עם קילומטראז' של עשרות שנים במערכת המשפט? רוצים להיווכח מה היה יכול למצוא אילו רק היה מחפש?
הנה דוגמה ראשונה. כתבתי כאן בעבר על קשריה של חיות עם חברתה, השופטת בדימוס הילה גרסטל. סיפרתי כיצד למרות החברות האישית הזו, בשנה הראשונה שאחרי פרישתה של גרסטל מתפקיד נציבת הביקורת על מערך התביעה, עם תחילת עבודתה כמגשרת, העבירה לה הנשיאה חיות שלושה תיקים לגישור. עוד הוספתי שלמיטב בדיקתי (העליון לא מפרסם באופן שקוף את הפרטים), אלה שלושת התיקים היחידים שהעבירה חיות לגישור באותה שנה. תהיתי, על רקע העובדה שמדובר בתיקים שמניבים לעתים תמורה של עשרות ואפילו מאות אלפי שקלים, אם אין בעיה בכך שחיות מעבירה חבילת כסף שכזו לחברתה. כמה טענות היו לחיות. כולן מופרכות. את כולן קיבל הנציב שהם, מסיבה אחת פשוטה. הוא בחר להתייחס אליהן כאל אמת, בלי לבדוק, ולו אחת מהן.
כך לדוגמה, הסבירה חיות לשהם, ש"זהותו של המגשר נקבעת לעתים ביוזמת הצדדים עצמם...". רוצה לומר, לא בהכרח אני הצעתי את גרסטל כמגשרת. לפעמים אלה הצדדים שהציעו אותה. אם שהם היה טורח לעשות עבודה מינימלית ולעיין בעצמו בתיקים, היה מגלה שמדובר בקשקוש. בתיק הראשון מהשלושה מציין הפרוטוקול כך: "הצדדים... לא הצליחו להגיע להסכמה באשר לזהות המגשר, אנו ממנים בזאת את הנשיאה (בדימוס) הילה גרסטל כמגשרת בתיק זה". במקרה השני מתעד הפרוטוקול: "בשלב זה קיבלו הצדדים את המלצתנו להעביר את בירור המחלוקות ביניהם להליך גישור בפני הנשיאה (בדימוס) הילה גרסטל". במקרה השלישי: "המלצנו בפני הצדדים... לנסות ולהגיע להסכמות ביניהם במסגרת הליך גישור. בהמלצתנו הסכימו הצדדים לקיים הליך גישור בפני כב' הנשיאה (בדימוס) הילה גרסטל...". ברור? בניגוד לניסיונות של חיות להטעות את הנציב, לא הצדדים הציעו את גרסטל כמגשרת, אלא הרכב השופטים בראשותה של חיות.
הלאה. חיות ניסתה למכור לשהם אגדה, שלפיה היא העבירה תיקים לא רק לגרסטל אלא גם למגשרים אחרים. היא אפילו צירפה לו רשימה של התיקים האלה. נכון שאני דיברתי על השנה הראשונה של גרסטל כמגשרת, ואילו חיות שלחה לו דוגמאות לתיקים מתקופות רחבות יותר, אבל אילו שהם היה טורח להדליק את המחשב בלשכתו ולעבור על הרשימה, היה מבין שהנשיאה עובדת עליו גם כאן. שימו לב, שישה תיקים יש ברשימה הזו, תיקים שאותם העבירה חיות, לכאורה, למגשרים אחרים. ארבעה מהם היא העבירה למגשרים אחרים בתקופות שבהן גרסטל שימשה עדיין כנציבת התלונות על הפרקליטות, ועוד לפני שהחלה בכלל לעסוק בגישור. ברור שאלה תיקים לא רלוונטיים לענייננו, נכון?
הלאה. תיק נוסף היא העבירה למגשר אחר, שבועות ספורים אחרי שנפתחה חקירת המשטרה בפרשת 1270, חקירה שהעלתה חשד שלפיו נעשה ניסיון למנות את גרסטל ליועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק מעונות ראש הממשלה. תסכימו איתי שבימים ההם אפילו גרסטל לא הייתה מעבירה לעצמה תיקים. עם מה נשארנו? עם תיק אחד אחרון, שאותו העבירה חיות למגשר אחר, אחרי שפרסמנו כאן את העברת התיקים שלה לגרסטל, כשכבר היה ברור לה שההתנהלות הבעייתית הזו נחשפה.
במילים אחרות, בדיוק כמו שנכתב כאן מהרגע הראשון, בשנה הראשונה לעבודתה של גרסטל כמגשרת, העבירה לה חברתה, אסתר חיות, את שלושת התיקים היחידים שהועברו ממנה לגישור. ומה פוסק נציב התלונות? - "לדברי הנשיאה, נעשה הדבר משיקולים מקצועיים וענייניים ובהסכמת הצדדים... אין בפניי תשתית עובדתית שעל יסודה אני יכול לקבוע כי במקרה זה הועברו התיקים לגישור רק בשל הקשר בין הנשיאה לבין השופטת (בדימוס)". הבנתם? היא לא העבירה באותה שנה תיקים לאף אחד אחר, לבד מגרסטל, אבל שהם לא יכול לקבוע איך זה קרה.
המכרות הכי טובות
עכשיו שימו לב לגרסה המתפתחת של חיות בפרשה הזו. בתגובה לכתבה הראשונה שלי, חיות לא הכחישה את חברותה עם גרסטל. עכשיו, כשהנציב פתח בבדיקה, החליטה להפחית את עוצמת החברות, ולנסות לשכנע אותו שהיא וגרסטל בכלל לא חברות כאלה טובות, כמו שתיארתי, אלא סתם שתי קולגות שהכירו בעבודה. לא "חברה", היא הקפידה לנסח, אלא "ידידה" בלבד. "בניגוד לנטען", כתבה חיות לשהם, "הנשיאה בדימוס גרסטל אינה חברת ילדות שלי. הידידות בינינו נולדה בעת שכיהנו יחד כשופטות בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בתל אביב. לגישתי, היכרות ואף קשרי ידידות הנרקמים לאורך השנים בין שופטים, מתוקף כהונתם המשותפת, אינם אמורים להוות שיקול המונע העברת תיק לגישור בפני שופט בדימוס המתאים לכך".
אז הנה העובדות. לטובת קיצור הטקסט, אני עוזב בצד אין ספור כתבות שליוו במהלך השנים את החברות בין שתי השופטות. את זו שפורסמה ב"גלובס" עוד ב־2003, תחת הכותרת "אסתר חיות, החברה הטובה של הילה גרסטל, בקרוב - מינוי בפועל לעליון". גם את אלה שסיפרו על ילדותן המשותפת בשכונת נווה עמל. אני מדלג ישר אל כתבה מרגשת שפורסמה ב"גלובס" עם מינויה של חיות לנשיאת העליון. בין המרואיינות לכתבה ההיא הייתה גם השופטת הילה גרסטל, שסיפרה על מי שמתוארת בכתבה שהיא "חברת ילדותה" וגם "חברתה הטובה מימי בית הספר היסודי גורדון בעיר".
"בסוף שנת 1999, או בתחילת שנת 2000, גילו אצל בעלי גידול בגזע המוח", סיפרה גרסטל. "היינו צריכים לנסוע בדחיפות לגרמניה, כי בארץ לא היה עדיין הניסיון הנדרש לניתוחים בגזע המוח. אסתי הייתה חברה טובה, ורצתה לנסוע איתי". "לבסוף", מתארת הכתבת, מפיה של גרסטל, "לאחר חשיבה משותפת, החליטו שתי השופטות־החברות, שנכון יותר שחיות תישאר בארץ ותשמע את הדיונים שקבועים גם בתיקים של גרסטל, בכל שלושת השבועות של שהות בני הזוג בגרמניה". לפני הכל צריך לומר שמדובר על סיפור מרגש, שמלמד, ללא ספק, על מידותיה הטובות של אסתר חיות. אבל אחרי הסיפור הזה, לנסות לספר לנציב התלונות שהן לא חברות טובות אלא סתם קולגות מבית המשפט? נו, באמת.
רגע, כאן לא סיימנו. כשהתפוצצה פרשת תיק 1270, אותו חשד שהזכרנו קודם, שלפיו נעשה ניסיון לקדם את מינויה של גרסטל לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיק המעונות של נתניהו, למי הלכה גרסטל לספר את זה בסוד? לחברתה, אסתר חיות. רק לה. ואיך הוגדרה גרסטל בהודעה שיצאה מצדה של חיות עצמה, לאחר שזו מסרה עדות במשטרה בפרשה? "חברתה". אז תודו שקצת מביך מצדה של הנשיאה לנסות להפחית עכשיו מערך החברות והקרבה הזו רק בגלל הפרשה שנחשפה כאן, לא? אבל עזבו שטויות. העיקר שאורי שהם השתכנע שהשתיים מכירות, סתם כמו שתיים, שעובדות באותו מקום. "היכרות בין עמיתים למקצוע השפיטה, היכולה להיווצר במשך השנים, ומטבע הדברים, גם בקרב שופטי בית המשפט העליון, כשלעצמה, אינה צריכה למנוע העברת הליכים לגישור...", פסק.
אז מה היה לנו פה, לסיכום? ניסיון של חיות לטעון שהיא העבירה באותם ימים תיקים גם למגשרים אחרים, ניסיון שהפרכנו פה, וששכנע רק את שהם. ניסיון של חיות לטעון שההיכרות שלה עם גרסטל אינה מעבר לסתם היכרות עם חברה מהעבודה, ניסיון שהפרכנו פה, וששכנע רק את שהם. ניסיון של חיות לטעון שאת התיקים לגישור לא היא העבירה לגרסטל, אלא היו אלה הצדדים להליך שביקשו, ניסיון שגם אותו הפרכנו פה, ושגם הוא שכנע רק את שהם.
מבחן הערעור
ממשיכים. סיפרתי כאן בעבר על החברות האמיצה בין אסתר חיות לענת ברון. עד כמה אמיצה? עד כדי כך שכאשר עלה שמה של ברון, אז שופטת מחוזית, כמועמדת לקידום לעליון - בחרה חיות לפסול את עצמה מלדון בעניינה, ואף דאגה לפרסם ברבים את הדבר בהודעה שפרסמה הנהלת בתי המשפט: "כבר עם מינויה של השופטת אסתר חיות לכהן בוועדה לבחירת שופטים, ומיד משהתברר כי השופטת ענת ברון, שהיא חברתה הקרובה, נמנית עם המועמדים, הודיעה השופטת חיות כי היא פוסלת את עצמה מכל דיון במועמדותה של השופטת ברון, ואינה מתכוונת להיות נוכחת בו".
יפה. ניגוד עניינים זה מצב לא בריא. גם ברון, מצדה, החילה על עצמה כללי זהירות, בהקשר זה, וציינה ברשימת המניעויות שלה שהיא מנועה מלדון בענייניו של עו"ד דוד חיות, בעלה של הנשיאה. אלא מה? משום מה, חיות לא חשבה שיש לה בעיה לשבת, ואפילו כדן יחידי, בערעורים על החלטותיה של ברון, חברתה הטובה, כשזו הייתה עדיין במחוזי. כשהנציב שהם ביקש מחיות הסבר לעניין הזה, היא השיבה לו ש"פסקי דין ניתנים לגופו של העניין הנדון, ואין להם נגיעה אישית לשופטים הנותנים אותם. במילים אחרות, פסק הדין הוא העומד למבחן הערעור, ולא השופט שכתב אותו".
זו, בכל הכבוד, תשובה מעליבה. כל ילד מבין שפסקי הדין של השופט קובעים במידה רבה את יוקרתו. שופט שהעליון הופך את החלטותיו, יודע שבמקרים רבים קורות החיים המקצועיים שלו מוכתמים. והטענה שלפיה כשחיות דנה בערעור, היא עיוורת לעובדה שהערעור הזה הוגש נגד פסק דינה של חברתה הטובה, היא טענה מביכה. האם באמת הנשיאה חיות מאמינה שלשופט לא אכפת שההחלטות שלו מתהפכות בערעור? האם היא באמת רוצה לשכנע אותנו ששופט שזה קורה לו, לא נפגע מזה? האם כשחיות וברון נפגשות, הן יכולות להתעלם מהעובדה שהאחת דנה בשאלה אם לקבל את הכרעתה של האחרת או לבטל אותה?
אפשר, בהקשר הזה, להיתלות באילן גבוה. הנשיא לשעבר אהרן ברק נהג שלא לדון בעתירות לבג"ץ נגד החלטות בית הדין לעבודה, שאשתו שימשה כסגנית נשיא בו. לא מדובר בערעורים על החלטות של אשתו, אלא על החלטות של שופטים שהיא שימשה כסגנית נשיא שלהם. ואם אנחנו מאמצים את גישתה של חיות - שלפיה שופט שדן בערעור עוסק בתיק עצמו ולא מתעניין בזהות השופט שכתב את פסק הדין שעליו הוגש הערעור - ראוי לשאול למה נהג כך ברק.
אבל למה להרחיק עד ברק? ענת ברון בעצמה ציינה ברשימת המניעויות שלה שהיא מנועה מלדון בכל הערעורים שמגיעים מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, משום שאחותה משמשת בו כנשיאה (עד שפרשה ב־2017). חשוב להבין, מדובר במקרה שבו מי שמפסיד בבית הדין האזורי מגיש ערעור לבית הדין הארצי, ואחרי שהוא מפסיד גם שם, הוא עותר בגלגול שלישי לבג"ץ. ברון הייתה יכולה להחליט שהיא פוסלת את עצמה מדיון בערעורים על החלטות של אחותה, אבל היא בחרה שלא לעסוק גם בערעורים על פסקי דין של שופטים אחרים מבאר שבע. ואם - כפי שטוענת עכשיו חיות - בערעור אנחנו עוסקים רק בתיק עצמו, ולא בשופט שעל החלטתו הוגש הערעור, מה אכפת לברון לדון בתיקים כאלה - כמו שעושה הנשיאה חיות - ולהתעלם מהעובדה שמי שכתב את פסקי הדין בהם כפוף לאחותה?
האם לא ברור שחיות מורחת את כולנו, וקודם כל את הנציב שהם, עם התשובה הזו? "לא סברתי ואינני סבורה גם כיום כי החברות שנרקמה ביני ובין השופטת ברון, עוד בעת שכיהנו יחד בבית משפט השלום בתל אביב", הסבירה חיות, "מונעת ממני לדון בערעורים על פסקי דין והחלטות שניתנו על ידה".
לחיות היה נימוק נוסף. "חוששתני כי אם ייקבע כלל מרחיק לכת כזה, ייווצר קושי ממשי, אשר לו השלכות רוחב מערכתיות לשופטים בערכאות הערעור, שייאלצו להימנע מלדון בערעורים על פסקי דין והחלטות שנתנו חבריהם לכס השיפוט בערכאה קמא, וזאת ללא הצדקה". אז בואו נעשה סדר, כי חיות - כמו שעשתה עם גרסטל - מנסה שוב לבלבל. ברון איננה סתם "חברה לכס השיפוט", כפי שהראינו, ואין שום בעיה שחיות וחבריה ימשיכו לדון בערעורים על שופטים שהם קולגות שלהם. ההבדל ברור, גם שמנסים לטשטש אותו. קולגות זה קולגות, ואל מישהי שאת עצמך מגדירה אותה כ"חברתי הקרובה", צריך להתייחס כאל חברתך הטובה.
הסטארטאפיסטים
לעניין הבא. לפני כמה חודשים, כשראיתי ברשימת המניעויות של חיות את שמו של עו"ד גיורא ארדינסט, שלחתי אליה שאילתה וביקשתי לדעת מהי סיבת המניעות שלה, בהקשר לארדינסט, ומתי החלה. חיות בחרה שלא להשיב מהי הסיבה שהיא מנועה מעיסוק בעניינו, והסתפקה בכך שהיא "נובעת מהיכרות אישית עמו", וש"הרישום לגבי המועד המדויק שבו החלה המניעות לא נשמר".
חזרתי שוב אל הנשיאה והתעקשתי פעם נוספת לדעת מהי סיבת המניעות. איזה קשר יש לה עם עו"ד ארדינסט, שמונע ממנה לדון בענייניו. גם הפעם בחרה חיות לא לספר, וגילתה רק ש"לפני עשור לערך נוצרה היכרות עקיפה ורחוקה עם עו"ד ארדינסט, ולמען הזהירות מנעה עצמה הנשיאה כבר אז מלדון בתיקים שבהם מייצג עו"ד ארדינסט, הגם שלא היה הכרח לעשות כן. מאז ועד היום עו"ד ארדינסט אינו מופיע בפני הנשיאה. בשנים האחרונות (מאז 2016 לערך) התפתחה ההיכרות האישית עמו לרמה של קשר חברתי".
הזכרתי לנשיאה כי העובדה שלפיה כבר בשנת 2012, כשברשימת המניעויות שלה היו שלושה עורכי דין בלבד, היה ארדינסט אחד מאותם שלושה, יש בה כדי ללמד על עוצמת הקשר והמניעות. על הרקע הזה ביקשתי לדעת אם אין בעייתיות בכך שקיבלה את בתו של ארדינסט להתמחות בלשכתה, התמחות שהיא משאב ציבורי יקר ערך, שהוא משאת נפש של כל סטודנט למשפטים. חיות שבה והסבירה, בתגובה, שלפני שהתקבלה הבת ללשכתה, הייתה לה "היכרות רחוקה ועקיפה" בלבד עם האב, היכרות שלא הצדיקה הימנעות מקבלת בתו להתמחות אצלה, ורק שנה לאחר שהבת סיימה את ההתמחות, התפתחה ההיכרות עם האב ל"קשר חברתי".
תהיתי כאן על ההסבר הזה, משום שהיה לי מוזר שמצד אחד ארדינסט האב הוא אחד משלושה עורכי דין בלבד בכל מדינת ישראל שחיות רואה את עצמה מנועה מלדון בעניינם, ומצד שני היא לא רואה מניעה לקבל את הבת שלו להתמחות אצלה. עכשיו, כשהנציב שהם ביקש את תגובתה, סיפרה חיות את הסיפור המלא. ובכן, מסתבר, ש"עורך הדין ארדינסט משמש כעורך דין של חברת הזנק פרטית (סטארט־אפ) מסוימת אשר בעלי, דוד חיות, רכש בסוף 2009 ממניותיה. משרדו של עורך הדין ארדינסט הוא שערך את עסקת הרכישה מטעם החברה, והוא עצמו אחד מבעלי מניותיה".
בעברית פשוטה, גיורא ארדינסט ובעלה של השופטת חיות - רוצה לומר, השופטת חיות עצמה - שותפים בחברת סטארט־אפ, שארדינסט לא רק מחזיק איתם במניותיה, הוא גם עורך הדין שלה. זוכרים מה ענתה לי חיות, אך לפני כחודשיים, כשביקשתי ממנה הסברים לקשריה עם ארדינסט? שיש לה איתו "היכרות רחוקה ועקיפה". נוכח מה שמתברר עכשיו, איך הייתם מגדירים את התגובה ההיא? אבל עזבו את זה. אתם מצליחים להבין למה השותפות ה"רחוקה ועקיפה" שלה עם ארדינסט הייתה מבחינתה מספיק עוצמתית כדי להודיע שכל משרד עורכי הדין של ארדינסט - לא רק הוא, אלא כל עשרות עורכי הדין במשרדו - מנועים כולם מלהופיע בפניה, אבל לקבל את הבת שלו כמתמחה זה בסדר? זוכרים, זו היא שהצהירה שהיא מנועה מלדון בענייני ארדינסט. לא אף אחד אחר.
ומה אומר על זה שהם? "לא מצאתי ניגוד עניינים". למה? הנה הנימוק: "בין הנשיאה לבין עורך הדין לא היה, לדבריה, בעת קבלתה של בתו להתמחות אצלה, כל קשר 'חברתי, חברי או אישי...". הלו, אדון נציב תלונות, אתה קורא את מה שאתה כותב? לא היה קשר "חברתי, חברי או אישי"? הנשיאה מודה בפניך שהיא וארדינסט שותפים בחברת סטארט־אפ, שארדינסט עצמו הוא עורך הדין של חברת הסטארט־אפ הזו, ושמשרד עורכי הדין שלו ערך את העסקה שבה רכש בעלה את המניות. ואחרי כל זה, כל מה שיש לך לומר זה "לא מצאתי ניגוד עניינים"?
בעיה, לכאורה
הייתה לנו הזדמנות נהדרת השבוע לראות מה עושה הנציב אורי שהם כשהוא רוצה לבדוק תלונה, ומה הוא עושה כשלא בא לו לבדוק. אצל חיות, כבר ראינו, לא בא לו. הוא קרא את הכתבות ב"מעריב", קרא את התגובה של הנשיאה, שטענה שכל מה שנכתב עליה "רצוף בטענות ממוחזרות וחסרות יסוד", והכריע: "העובדות השונות שמסרה הנשיאה... נמסרו מידיעתה האישית, ולא מצאתי סיבה לפקפק בהן".
ארבעה ימים קודם לפרסום החלטה הזו פרסם שהם החלטה אחרת, בתשובה לתלונות שהוגשו נגד נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, בעקבות חלופת הודעות וואטסאפ שנחשפה בינו לבין עו"ד אפי נוה. אורנשטיין היה, באותם ימים, מועמד לנשיא בית המשפט המחוזי. נוה היה, באותם ימים, ראש לשכת עורכי הדין. שלוש פעמים ביקש שהם מאורנשטיין הסברים, ושאל שאלות, ושב וביקש הבהרות, וחזר ותבע ממנו להציג לו החלטות ופסקי דין שלו שקשורים לאפי נוה, ואז טרח לחפש עוד בעצמו, ואחר כך פנה גם לנוה (שכלל לא היה צד להליך הזה) ורצה לשמוע גם את גרסתו. ומה אצל חיות? כבר ראיתם, כלום. חיות אמרה שהיא בסדר גמור, אז הנציב שהם כתב שהיא בסדר גמור.
אבל יש משהו יותר מעניין מזה. הנציב היה צריך להכריע מה דינן של שתי החלטות טכניות שקיבל השופט אורנשטיין בתיקים שבהם משרד עורכי הדין של אפי נוה הופיע בפניו. למה הייתה כאן בעיה, לכאורה? משום שבאותם ימים, כאמור, ביקש אורנשטיין להתמנות לנשיא המחוזי. הסמכות למנות נשיא מסורה לשרת המשפטים, בהסכמת נשיאת העליון, לאחר המלצה של ועדת איתור, שלשכת עורכי הדין מנויה עם הגורמים שמשמיעים בפניה את עמדתם, והלשכה של נוה המליצה לאותה ועדה על אורנשטיין.
מה פסק הנציב שהם? "גם אם תתקבל עמדת הנשיא (אורנשטיין - ק"ל) כי מדובר בהחלטות טכניות במהותן, אין להתעלם מהעובדה כי עסקינן בהחלטות שניתנו לאחר תקופה של כחודשיים ימים ממועד בחירתו לכהונת נשיא, בתמיכתו של עו"ד נוה, בתוקף תפקידו כיו"ר הלשכה. נראה, אפוא, כי היה ראוי שהנשיא ימשוך את ידיו מטיפול בתיק זה, לרבות ממתן החלטות שהן טכניות במהותן". עכשיו, תגיד לי, מר שהם, מה דעתך על נציב תלונות הציבור על שופטים - נקרא לו אורי שהם, רק לצורך הדוגמה - שמחליט בעניינה של אסתר חיות, שמינתה אותו לתפקיד?
לא היה ראוי "שימשוך את ידיו מטיפול בתיק זה"? הרי אורנשטיין לא נבחר לתפקיד על ידי נוה. הוא היה רק אחד הממליצים עליו לוועדת איתור, שהמליצה לשרת המשפטים, שקיבלה את ההחלטה בהסכמה עם נשיאת העליון. כאן, אצלך, חיות היא זו שגם המליצה עליך, וגם בחרה בך. ובעוד אצל נוה מדובר בהחלטות טכניות של אורנשטיין, כאן מדובר בהחלטה משמעותית, שבה החלטת לנקות מכל אבק של טענה לניגוד עניינים את מי שמינתה אותך. כמה עוד נוכל לקבל את המציאות הזו, שבה חברי מועדון העליון מתייחסים אלינו כאל עדר נבער של מטומטמים?
מה אומרים? לא אומרים
מילה אחרונה. אוקיינוסים של מילים נשפכו כאן בשנים האחרונות על ידי עיתונאים, פרשנים, אנשי אקדמיה ומי לא, בכל פעם שראש הממשלה או חברי מפלגתו מתחו ביקורת על עיתונאים שפרסמו תחקירים לגבי התנהלות בעייתית שלהם. אסור לתקוף את העיתונות, זה היה המסר. ובכן, נשיאת בית המשפט העליון האשימה השבוע - בהתייחסה לתחקירים לגביה ב"מעריב" ולתלונה שהוגשה נגדה - שמדובר ב"חלק ממסע מכוון של השחרה ודה־לגיטימציה המתנהל זה זמן מה נגד בית המשפט העליון וחלק משופטיו באופן אישי".
נציב תלונות השופטים, אורי שהם, שכח שתפקידו לבדוק את מערכת המשפט, ובמקום זה העדיף להצטרף בהתלהבות לניסיון של הנשיאה להשתיק את הביקורת. "ההתקפות וההתלהמות שלהן אנו עדים, לצערי, ממש בימים אלו, לא יביאו לקידום המטרות הלגיטימיות של יתר שקיפות מצד המערכת, ובוודאי שאין להן דבר וחצי דבר עם הרצון למנוע ניגודי עניינים בקרב השופטים", כתב.
אתלה באילן גבוה, ואסיים בדבריה של אילנה דיין, בהתייחסה לתגובה דומה ששיגר אליה ראש הממשלה, בעקבות אחד מתחקיריה לגביו. "מה אומרים? לא אומרים".
נציב תלונות הציבור על שופטים מסר בתגובה:
מדובר בטענות פשוט מופרכות. לנציב שהם אין ולא היו כל קשרים חברתיים או אישיים עם הנשיאה חיות, למעט קשרים מקצועיים בתקופה בה כיהן בביהמ"ש העליון. כמובן שהנשיאה חיות המליצה על מינויו של שהם לנציב תלונות השופטים, שהרי החוק קובע במפורש שהנציב ימונה ע"י ועדה "לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון כאחד". לשיטתך, כל נציב שהוא, לעולם לא יוכל לברר תלונות על נשיא ביהמ"ש העליון, כי הוא תמיד זה שממליץ על מינויו. ובאותה מידה, הנציב לעולם לא יוכל לדון בבקשות בירור שמגישים לו שר המשפטים ונשיא ביהמ"ש העליון. אפילו מגיש התלונה, ח"כ קרעי, לא סבר שהנציב מנוע מלברר את התלונה, אחרת לא היה מגיש אותה לנציב.
כמו כן, נדגיש כי לפי החוק הנציב לא היה מחויב לברר את תלונתו של ח"כ קרעי, שכן חלפו שנים רבות מאז המקרים המוזכרים בה, ואף לא צוינו בה כל פרטים מזהים ביחס למקרים שיאפשרו את העמקת הבירור: מספרי התיקים, שמות הצדדים או המייצגים וכו'. למרות זאת, הנציב החליט לבררן תוך שימוש בכלים העומדים לרשותו. דומה כי נקלעת לכלל טעות בחושבך שהנציב הוא גוף חוקר. לבסוף נאמר, כי כאשר עומדות מול הנציב שתי גרסאות מבלי שיהיו תימוכין אובייקטיביים למי מהן, התלונה תידחה.