לפעמים פוליטיקאים אומרים את האמת. כן, זה עדיין קורה מדי פעם. זה קרה אתמול לצחי הנגבי כשהתראיין לרשת ב'. הרי 99% ממה שאנחנו עושים בממשלה לא קשור לקורונה, הוא אמר. ההתייחסות באה בתמיהה עוקצנית על ההערה של בני גנץ השבוע, שהעז לומר שהחלת הריבונות בחלקים מיהודה ושומרון היא פחות דחופה כרגע מהטיפול בקורונה.
נתניהו מיד ביטל את הערתו כמיטב מסורת הפריטטיות הלא ממש קיימת, והנגבי מיהר להסביר את המובן מאליו: ממשלת־חירום־קורונה מפנה כאחוז אחד מהאנרגיה שלה להתעסקות בקורונה. זה המצב.
קשה לומר שהדבר אינו מורגש. הגבולות שלנו סגורים עד להודעה חדשה, יש השפעה על היצוא והיבוא, התחלואה הגוברת הביאה לכך שבאיחוד האירופי ישראל סומנה כ"מדינה אדומה". אף אחד אינו יודע לומר בבירור אם התחלואה גוברת כי מספר הבדיקות גדל או כי המשמעת התרופפה, כפי שאף אחד אינו יודע לומר אם שיעור המוות מהמחלה ירד מהסיבה הפשוטה שהווירוס נחלש. אפשר אולי להתנחם בכך שאי־הוודאות קיימת בכל העולם, אבל זה לא פוטר את ישראל מהצורך להתמודד עם ההשלכות, והן מאוד מוחשיות.
מצד אחד, הממשלה דורשת מהאזרחים להישמע להוראות משרד הבריאות המשתנות מדי חמש דקות בערך, ומאיימת עליהם בקנסות. מצד שני, את האנרגיה שלה היא משקיעה בסוגיות אחרות.
הפחד הראשוני מהקורונה היה קשור לתשתית מערכות הבריאות, אבל היום כבר ברור שההשלכות הן בעיקרן כלכליות. ממשלה יקרה וענקית עם מיליון שרים הוקמה כדי להתמודד עם העניין, אבל בפועל, אין מבוגר אחראי שלקח על עצמו לנווט את ישראל בים אי־הוודאות ולהשלים את המשימה. כולם טובים בהצהרות דרמטיות ובריצה מאולפן לאולפן כדי לשרבב עוד שביב ראיון, אבל תוכניות גרנדיוזיות לחוד ומציאות לחוד.
לא מעט כספים הוקצו ועדיין מוקצים להתמודדות עם ההשלכות, אבל את הביצוע בפועל אפשר להגדיר כברדק גדול. בתחילה חולקו קצבאות לכל עבר גם למי שלא באמת זקוק להן, ובהמשך לא הוגדלו הפיצויים למי שבאמת הכי נפגע, ולא התפתחו הפתרונות. גם אם ההחלטות לתמוך בעסקים כדי שלא יקרסו ויוכלו להחזיר כמה שיותר עובדים היו נכונות, הביצוע שלהן בפועל לוקה בחסר, בלשון המעטה. ההערכה היא שכרגע כ־30% מההחלטות מבוצעות בפועל. הכסף לא באמת מגיע לאן שהוא צריך להגיע, והגיוני להסיק שזה קורה כי האנרגיה של הממשלה פשוט נמצאת במקום אחר.
ראש הממשלה עסוק בסיפוח, החליפי עסוק בבלימתו, וחברי מפלגותיהם עסוקים בגיבוי העמדות השונות. התחושה היא שהאדם היחיד שמצוי בפרטי הקורונה הוא נפתלי בנט, שכלל לא נמצא בממשלה. בניגוד לאחרים, הוא לא רק זורק סיסמאות לאוויר אלא מציע פתרונות אמיתיים ויורד לרזולוציות. אבל ממשלה עצומה יושבת לה בלשכותיה הממוזגות, ובמסגרת אחוז האנרגיה המוקדש לעניין, אף אחד לא חושב, לדוגמה, אם לתעל באופן זמני חלק מהמובטלים לחקלאות או לחקירות אפידמיולוגיות.
אנחנו יודעים להתמודד יפה עם מצבי חירום. כישראלים התברכנו בחוסן לאומי אינהרנטי. השאלה היא איך יוצאים ממצב החירום ונכנסים לשגרה מסודרת לאורך זמן. שם אנחנו נופלים. כך היה במבצעים, כדוגמת "צוק איתן", שהובילו ל"טפטוף" קבוע על תושבי העוטף שמעולם לא נפתר, והפך עבור מרבית התושבים לשגרה מתקבלת על הדעת כי האזעקות לא אצלם. כך גם עם הקורונה, כשלפני חודש "התקשרו אלינו מכל העולם" כדי לשאול איך השתלטנו על המגיפה, אבל ברגע שנגמר מצב החירום, אין מי שמנהל את השגרה. לא בהנהגה, וכפועל יוצא מזה, גם לא בעם.