“פארסה בחינוך”, קראה כותרת בחדשות 13 במוצאי שבת לבלגן הכאוטי בממלכת רמטכ”ל החינוך גלנט, בהפעלת בתי הספר של החופש הגדול. “פארסה” היא קומדיה מגחיכת מציאות, הבנויה על אבסורד, הגזמה ונונסנס. גם בפארסת המציאות שלנו (שבה מכהן כרה”מ עבריין־לכאורה, הנשפט בשלושה תיקים פליליים) יש הגחכה של המציאות, אבסורד ואיוולת, אבל היא לא מצחיקה, היא מרתיחה, מקוממת, מסוכנת ומפחידה.
הפארסה בחינוך. הפארסה בבריאות (הניהול הכושל של המל”ל – ר”ת: מי? למה? לאן? – הבלגן בהוראות וההשתלטות של פרופ’ סדצקי, כאחות ראצ’ד מ”קן הקוקייה”, על הבדיקות הסרולוגיות שהוקפאו עד שיפוג תוקפן). הפארסה באכיפת המסיכות וההתקהלות על הציבור הצעיר – ואולי סרבנותו מבטאת מחאה חוצת קווים נגד ניתוק השלטון מהעם, אובדן השליטה במגיפה, דרישות משפחת המלוכה והכאוס במערכות השליטה.
הפארסה במדיניות (שר הביטחון, הרמטכ”ל, חברי ועדת חוץ וביטחון, הממשלה, הקבינט – איש לא יודע מה, מתי, מדוע, למה, כמה ואיך יהיה הסיפוח, שנועד למחר, בלי מפות ותוכנית, וכשנתניהו בדרכו נוקט את שיטת הַסְתֵּר ובַלְבֵּל). הפארסה בוועדת הכספים עם יו”ר הקלו”ן (קואליצייה למען ויתורים לנתניהו) המיקי במלוא עוצמת התרפסותו (אפילו יותר מרגבאמסלמקרעי, בעלי מדליית אקוניס לנאמנות לשחיתות ולמושחת). פארסה באוצר, שמפנה גב אמפתי למאות אלפי המובטלים המצטופפים בכניסה למעגל העוני.
פארסה במשטרה, בדיכוי מוּכוַון פוליטית של מחאות לגיטימיות, בהנחיית מונחה רה”מ (פְּרוֹקְסִי, בלעז) אוחנה, שמְרָצֶה עבודות שירות לאדונו, והמעצר מעורר הזעם של תא”ל אמיר השכל ואחרים בהפגנה בסמוך למעון השליט, למען יִרְאוּ המוֹחים ויִירָאוּ. פארסה בביזוי החוק והמשפט, השוויון, חופש הדעה וההבעה. פארסה בתחבורגב. בקיצור – פארסה ישראלית, כוללת הכל, שעדיין לא נפתחה במה מתאימה להצגתה הפומבית.
רה”מ הוא האחראי להבאתנו למציאות פארסאית שכזאת ואחראי לכל התופעות השליליות שלעיל – חברתיות, בריאותיות, מדיניות וביטחוניות. נתניהו הוא הישראלי האַ־סימפטומטי ביותר: אין לדעת אילו סימפטומים לאילו מחלות, מזימות, השחתות, קונספירציות ורעות אחרות הוא נושא בתוכו. ולכן, לפני שיביא מחר או מחרתיים איזה־משהו סיפוחי סמלי, בטקס סיום עידן התמימות ותחילת עידן הרִשעוּת; ולפני שבתי המלון והצימרים בהתנחלויות יפתחו באהבה את דלתותיהם לציבור הנופש־מאונס, ששערי אירופה ננעלו בפניו, נתניהו צריך להתכונן, בראשונה מאז 2011, להתגברות המחאות וההפגנות הלגיטימיות.
ההתקהלויות נגדו במוצאי שבת בירושלים ובצמתים שונים בארץ, כמנהיג נאשם בפלילים, ונגד ממשלתו חסרת החוליות, מדיניותו, שקריו, שחיתותו והסתותיו, עשויות להתקבע ככל שיגדלו הזעם והתסכול, ולגדול אקספוננציאלית מאלפים לעשרות ולמאות אלפים. יבינו כל חל”תי הקורונה, המובטלים, העצמאים, מקופחי הפיצויים והמענקים, שהשבר שלהם הוא חלק במשבר הלאומי ושעליהם להצטרף למרי החברתי־פוליטי (לא זה המוּמצא של הפילוֹש”ס הלוחם באפליית ביבי ושאר המזרחים, הד”ר אבישי בן־חיים) וימלאו את הרחובות, לפי החוק ובהנהגה אחראית.
ולפני שזה יקרה, הצעה לאגף המסים באוצר לפתרון הפרובלמה הקיומית שבדרישה מהנתניהוס להחזרת חובותיהם לקופה הציבורית, שאותה הם מנצלים בקביעות: פשוט לחשב ולכַמֵּת כספית את עלות כל הנזקים שגרמו לישראל ולאזרחיה, לצרף את הערך הכספי של כל מה שקיבלו שלא כחוק ובתקינוּת, מכל מיטיביהם – בקיצור, כמה עלו לנו עד עתה – לנכות מהסכום את החיוב על מיגון הרכב, ולהורות למשפחה להעביר את ההפרש לתקציב המדינה. החַד או הרב־שנתי. לא חשוב איזה.