והימים הם ימים ציוניים מאוד, וגם ימבה ערבות הדדית ותמיכה בזולת. התיירות על הגבות, כך סופר לנו, ולכן מצווים אנו לבטל את החרם והפולסא דנורא שהטלנו על המלונות בכתריאליבק'ה בשנים האחרונות. אומנם המחיר שהם גובים בשנים האחרונות הוא עושק (לדעתי, ולדעת רבים) בחישוב של תשואה מול השקעה, והשוואת המחיר למטבע זר, שבו אנחנו משלמים בחו"ל. אבל שמעתי את מנכ"ל התאחדות בתי המלון, אמיר חייק, קורא לציבור להשקיע השנה בתיירות פנים (כאילו יש לנו ברירה אחרת), וכמו ציוני טוף נעניתי לקריאה.

כ"שר לענייני", הטלתי את המטלה על שרת האוצר אצלנו, כיפוש, שהיא גם רה"מ וכל השאר. "יאללה כיפוש, זה גמ"ח. הם נורא מסכנים המלונאים. יש כאן 430 בתי מלון ו־41 אלף עובדים. רחמונ'ס, דחילק. על אף שאני יודע שאת לא טובה בתרומות, זה הזמן, כפרע".

להפתעתי הרבה, כיפוש התגייסה בשמחה לביצוע המטלה. "יופי מאמי, אני בעד. אני אמצא לנו דיל טוב. הבנות גם יבואו?", היא שאלה, ואני עניתי: "זה מאוד תלוי באטרקטיביות. שתיהן כבר היו 25 פעמים לפחות רק באמריקע ובקריביים, אז הן כמו אבא שלהן, לא מתלהבות מהתוצר המקומי. ג'חנון לארוחת בוקר בשבת אפשר לקנות ב־10 שקלים ליחידה, לא צריך לשלם בשביל זה אלפייה ליום. אבל אם תמצאי משהו מדהים, לדוגמה מלון שלא גונב מגבות מהאורחים, ושארוחת הצהריים בו לא מגיעה בקונטיינרים מהמטבח המרכזי, אולי הן יסכימו".

אז בזמן שצפיתי בכדורגל בלתי אטרקטיבי בעליל ונמנמתי קלות על הספה ליד המזגן, כיפוש פצחה בתחקיר בסלולרי. מדי פעם היא הפנתה אליי את הטלפון כדי להראות לי איזה מלון באילת: "מה אתה אומר על זה, מאמי? נראה טוב, לא?".
בריכה ושמיים בישראל, זה כמו לצלם באולפן על רקע בלו־סקרין. בהמשך העורך יכניס את הצילומים האמיתיים.

"לא, לא, חסה ולילה, כיפוש. הייתי שם לפני שנים. תקשיבי לי, זו חושה בג'יבוטי. מיטות קומותיים בחדר, תמיד הבריכה שלהם בשיפוצים, אבל הם אומרים שיש להם ים. כאילו הים האדום בבעלותם. גיאצ'ו יתבאס, ולא מתאים לי. כשהייתי שם עם הבנות לפני שנים, הגענו בערב, נכנסנו לחדר, והן עמדו שם עם הטרולי והביטו בי במבט של חוקר בביטוח לאומי: 'נו אבא, מה נסגר איתך?'; הייתי בכזה דיכי שהלכתי לבכות לבד בחצר. סידרתי את הראש ונכנסתי למיטה בלי מילים. כשהתעוררתי לא ראיתי אף אחד בחדר. הבנות חיכו לי מחוץ ללובי, שוב עם הטרולי. לקחנו מונית לשדה התעופה, ועד היום אנחנו לא מדברים על זה, בגלל הפוסט־טראומה".

מלון באילת. צילום: יהודה איטח
מלון באילת. צילום: יהודה איטח

כיפוש צחקה והציעה את מלון "דן", כחופשה לחג שבועות. אותו אני דווקא אוהב מהעולם הישן לפני הקורונה, בגלל הקומה ה־14, העסקית. גיא לא יוכל להיכנס אליה, יש שם אוכל כל היום, מתאים לי לנוח שם.
"לכי על זה, כפרע", אמרתי וחזרתי לנמנם.
היא משכה לי ברגל. "מאמי, הם רוצים 5,000 שקל לחדר לשני לילות בחג. לא מתאים".
התיישבתי בתנועה חדה, הסתובב לי הראש מהוורטיגו. "כמה??? 5,000? 1,250 יורו? מה קרה, הם הפכו לארמון ווינדזור? צאי מזה. סעי למרים אחותך, השירות והאוכל אצלה מדהימים, והכי חשוב זה בחינם. תם הטקס, לא תהיי באילת עד שנצא לפנסיה, לפחות".

אבל עכשיו, כשהתברר שלא נטוס לשומקום ואנחנו אסירי ציון בכתריאליבק'ה, החלטתי להפתיע אותה ולהפיק לבד. טלפנתי למלון "נחשולים", ענתה גברת ואמרה שיחזרו אליי בהמשך היום, כי היא לא מוסמכת לתת הצעות מחיר. בסדר, זמן יש לי. ובאמת בצהריים טלפנה גברת אחרת, ושאלה מה אני מחפש.

"גבירתי, שמעתי שיש לכם חדרים עם בריכה בחדר", הסברתי ברהיטות. "זה מתאים לי לסוף השבוע הראשון של יולי, ואני מביא איתי קבוצה קטנה, אני זקוק לשישה חדרים, בגלל הילדים".
"אדוני, החדרים עם הבריכה מיועדים רק לזוגות. אסור שיהיו בהם ילדים".

"סליחה, גבירתי", הבעתי את מחאתי בזריזות, "אבל אני מגיע לחינדק שלכם בקיבוץ רק בגלל הילד שהוא בן 8, ולדעתי שווה פודיום בכל תחרות שחייה וצלילה לבני גילו. אגב, אני גם מציל חובב מגיל 14, תני לי צ'אנס. תביני אותי, אני, טוב לי באמבטיה בבית, לא צריך יותר כלום. יש לי קצף, רום־סרוויס משובח מכיפוש. מה נסגר אתכם?".

בשלב הזה בשיחה היא עוד לא איבדה סבלנות אליי. "אדוני, אלה ההוראות שלי. אתה מעוניין במשהו אחר?".
"כן, גברת. ניקח שישה חדרים בקו הראשון לים. שלא יהיה רחוק, אני שומר על כפות הרגליים שלא תישרפנה".

היא בדקה במסך מולה, כי שמעתי את המקלדת. "אין לי חדרים צמודים", היא ענתה, "ואם המרחק מעניין אותך, אז הוא בערך 600 מטרים מקו המים. זה מתאים לך או לכם?".

השבתי בחיוב, ושאלתי כמה יעלה התענוג להתארח אצלם, בידיעה ברורה ומוחשית, שמצפה לי שיחה קשה עם יוסי ושימון "הגמד", על העסקה שאני מנהל כאן.

"אדוני, המחיר לחדר הוא 3,870 שקל לשני לילות. אי אפשר פחות לילות בסוף השבוע".
לקיתי בבלקאאוט קל, ושאלתי אם זה חצי פנסיון, כמו ביוון למשל. "לא, אדוני", השיבה אשת המכירות. "אין אצלנו ארוחות, אבל יש מסעדה בקרבת מקום".

סבבה, יש כאלה שאוהבים שעוקצים אותם. אפילו יש טיפולים בעקיצת דבורה. איני נמנה עם הז'אנר הזה, אז נפרדתי מהגברת בחום, ואמרתי לה שאוותר על ההצעה. מבצע הגמ"ח שלי לתיירות בארץ הסתיים, לא יראו ממני לירה־סורית־דפוקה.

מתישהו יחזרו לכאן התיירים הצרפתוקאים שמאוד אוהבים את הלה־פלאז' שלנו, או אלה מאמריקע ושאר מדינות אירופה - אז שימשיכו לעקוץ אותם. הרי בביקורים כאן הם מנקים את המצפון על כך שהם חיים שם. אני אמתין בסבלנות לפתיחת הקווים ברודוס. שם יש מלונות פאר, אין כשרות ומשגיחים, ואין ארוחות על פלטה של שבת בסופ"ש. שמעתי השבוע, תוך כדי תנועה באולפן, איזה רב'ה מאמריקע מקשקש אצל רפי רשף בסרטון, ומודיע לבני הקהילה שלו, שאין להם מה לחפש יותר שם, ושהוא ממליץ להם לעשות עלייה. נחרדתי, הרי לא כולם יגיעו לרמת טראמפ התוססת בעיזבון שמזכיר את גבעת חלפון. רובם יגיעו לערים הגדולות, ומיד ידרשו כשרות וסגירת עסקים בשבת - דרישות שהם אפילו לא חלמו להוציא מהפה בארצות המוצא שלהם.

כמובן שבסיום הסרטון התראיינה סיון רהב־מאיר, שהפכה את הבאת היידעל'ך מאמריקע לביזנס מדהים. חשבתי לעצמי שגם אני הייתי יכול להיות מיסיונר לא רע של הבאת יידעל'ך לכתריאליבק'ה, רק כי זה אחלה כסף. וכשמדובר בהפועל המזרחי, הכסף שלהם לא נגמר אף פעם. אגב, אם צריך להתחפש לדתי, קטן עליי. אני חזק בלהתחפש ולמצוא את האור. עובדה, גם סיון גדלה כחילונית, ומכירה את שני המגרשים, כמוני.

סיון רהב מאיר. צילום מסך
סיון רהב מאיר. צילום מסך


נסעתי לאסוף את הצדיק מבית הספר. הוא יצא מלווה בידי הדר, אחת המורות שלו. היא דיווחה לי שבשעה האחרונה הוא קצת איבד את זה, כי ילד בכיתה הרגיז אותו כשהפיל לו איזה מודל שבנה. נו, הילד הרי פסיכי כמו אבא שלו, חשבתי בראש, אם הוא גדל אצל עץ תפוחים, הוא לא יהיה אגס, זה בטוח. אבל להדר אמרתי בנימוס שתדווח לכיפוש, שהיא שרת החינוך שלנו, ומטפלת בסוגיות של הפרות משמעת. אני רק השר לענייני הסעות לצהרונית. היא חייכה אליי ואמרה שהיא מודעת לחלוקת התפקידים, ושתדבר עם האמא.

"אבא, אני רוצה שתפטר את הדר. היא כל הזמן גוערת בי", התחיל הצדיק לבנות עליי את המניפולציה היומית. "עכשיו בגללה ובגלל הילד שהרס לי, אני רוצה שנעצור במכולת, ונקנה חטיפים וקולה. אין קינוחים בצהרונית".

הבטתי בו באמצעות המראה. הוא הקשיח את מבטו.
"תגיד לי, כמה פעמים הזהרתי אותך לא להרביץ לילדים? כמה?!! אתה חזק, גיא, ואתה מכה אותם בסדרות של מכות לגוף ולפנים, ואני אסרתי עליך. אתה מעצבן אותי נורא", שאגתי, והוספתי את משפט הקסם שנתנו לי כיפוש והפסיכולוגיות בהדרכת הורים (הייתי בשלוש פגישות כבר. עוד 15 ל'מנאייק', ואז תעודת סיום ושחרור) - "ועכשיו אני מאוד עצוב מההתנהגות שלך".

אבל מאחוריי לא יושב פראייר, אלא שורד אמיתי. לא אחד שנותן "טסטות" באיזה אי מפנק בפיליפינים. "אבא, חבל שאתה עצוב. אבל אני מציע שתעשן סיגריה להירגע, רק תפתח את כל החלונות באוטו כשתחכה לי כשאני עושה קניות במכולת. אתה אמרת לי להגן על עצמי רק כשתוקפים אותי. הוא הפיל לי את מה שבניתי, זו תקיפה, אבא, אז אני רק הגנתי עליי. נו, תעצור כבר, תן לי כסף".
"אין לי, גיאצ'ו, נשבע לך. טלפן לאמא שתעביר לי לחשבון".

"אבא, די כבר. שמעתי אתמול שהיא אמרה לך שהיא העבירה. תן לי את הפלסטיק שלך, אני יודע שיש שם כסף. נו, תן לי כבר".
הורות לילד קטן בגיל מבוגר עלולה להיות מסוכנת. חשתי לחץ באאורטה, ונבהלתי לרגע. אריק איינשטיין זצוק"ל הלך מקרע באבי העורקים. אבל במקביל נזכרתי שדפקתי סביח, עם שום־לימון ועמבה, אז זו בטח תחושה של ריפלוקס בתחתית הוושט. מיששתי את האזור, נתתי לו כרטיס אשראי, והזהרתי אותו לא לעבור 20 שקל ולהביא לי סודה קרה. הוא חטף את הכרטיס, דילג למושב שליד הנהג ויצא במהירות של שד כשהוא פולט: "בסדר, בסדר, אוף. איזה הורים אתם, אף פעם אין לכם כסף".

הבטתי בבן שלי מדלג את שלוש המדרגות בזינוק אחד, והתלהבתי מרמת האתלטיות המולדת שלו. אבל תמיד הוא מתלונן. לא משנה מה קונים לו ונותנים לו - וחסדי השם, לא חסר לו כלום. יש לו פי חמישה צעצועים ואביזרים מלכל ילד אחר בגילו. בדוק.

הוא חזר עם שתי שקיות עמוסות, שהכילו שבע אריזות של חטיפים שונים, שהן סוג של רעל לילדים ובקבוק קולה זירו. הוא מסר לי את הכרטיס ואת הקבלה שבה היה רשום 39.90 שקל.

"תגיד לי, חתיכת מיקרוב, לא הקצבתי לך 20 שקל? מה נסגר איתך? ואיפה הסודה שלי? ולמה קנית קולה, שאנחנו לא מרשים לך לשתות. תשתה מים! אתה לא תגדל בגלל הזבל הזה, וגם תהיה דפוק על ממריצים לפני גיל 18. למה אתה לא מקשיב לי?".

הוא התנצל מהלב ששכח את הסודה. "אבא, היית צריך להזכיר לי כמה פעמים. אתה יודע שיש לי הפרעות קשב לפעמים. וחוצמזה, מה רצית, שאני אוכל חטיף לבד? קניתי גם לחברים שלי בצהרונית. אתה כל הזמן אומר שצריך לחלוק, אז אני חולק. וגם קולה, אמא מרשה לי מחוץ לעיר. אנחנו נוסעים לגבעתיים, אז זה מחוץ לעיר. סע, אבא, חם לי, תן לי את הטלפון שלך, אני רוצה לשחק במיי־קראפט".

טלפנתי לכיפוש וסיפרתי לה על העוקץ של הילד.
"מאמי, מי נותן לילד בן עשרה ל־8 כרטיס אשראי?", הגיבה, "אתה באמת דפוק".
התגוננתי באמירת האמת, שלפיה לא היה לי מזומן, אבל היא המשיכה. "אתה בטלן. אין לך מזומן? תעצור ליד בנקט ותוציא".
ואז היא פנתה לילד: "גיא, תקשיב לי: אני אתן לך כל יום שישי 25 שקל לשבוע. תלמד להסתדר עם כסף".
הוא קשר את השקיות לפרקי ידיו, כדי שלא אחטוף לו אותן, וענה לאמו. "מה? זה כלום כסף. תיתני לי 60 שקל, לפחות".
אבל אמא שלו זה לא אבא שלו. "גיא, תקשיב לי טוב־טוב. ירדת ל־20 שקל, עוד מילה לא תהיה קצבה בכלל. הבנת אותי? אני רוצה לשמוע שהבנת".

הוא ענה "טוב, בסדר", וחזר למשחק הסלולרי שלו.
אני אמרתי למושלת של הבית שנגמרה לי הסדנה של ההורות. "כפרע, אני לא מתאים לי. די, שחררי אותי, באמשל'ך".
אבל היא כבר הייתה בטראנס פדגוגי. "אתה תתאים, חיים שלי, אתה תהיה מצטיין קורס. ואם לא נצליח בראשון, נלך לעוד, עד שתצטיין. אני לא אוותר, אתה כבר מכיר אותי".
נפרדנו בחום.

המשכתי לנסוע. הילד היה שקוע במשחק, אני הקשבתי לרדיו. מלא פרשוינים ניתחו את פרשת הנערות והכדורגלנים בתחנות השונות. כולם התייחסו לפן הערכי ולפן המוסרי, ושללו אפשרות שיש כאן עבירות פליליות.

אני חלש בערכים ובמוסר, אבל יודע מה אסור ומה מותר. קטינים וקטינות זה אסור, על פי חוק, כל השאר זו חארטה. גברים בעלי משפחות או רווקים לא חייבים לקיים יחסי מין עם ילדות מתחת לגיל ההסכמה; ולהפיל על הילדה את האחריות לדיווח על גילה האמיתי, זה צעד שעלול להתברר כעבירה פלילית. לקטינים וקטינות אסור בחוק לשתות אלכוהול עד גיל 18, ויש מדינות מתקדמות שהאיסור הוא גם עד גיל 21. חייתי באחת מהן שש שנים.

לכן כאשר מקפיצים צ'ייסרים עם קטינות, אז כל מה שהיה שם התחיל בכוונה פלילית ו/או התעלמות מהחוק, לטעמי. אני לא מחוקק, אני רק אבא. שימוש במאכערים שמתיימרים לנהל משבר מול קטינות, זו פעולה בזויה. מספיק הפינגווינים מטנפים, ומציידים כל אחד מהחשודים בקלסרים, כאילו הם נחקרים בעבירת בנייה בלתי חוקית.

איני קדוש, מעולם לא התיימרתי לכך. אבל גם בשנותיי הפרועות ביותר, והיו לי לא מעט כאלה (ואני אדם מפורסם מגיל 22), לא לקחתי בשום מצב יתרון על נשים, גם כשעל השולחן בבית היו אלכוהול וסמים. עד כאן, זה הגבול.

הפרשה הנוכחית חושפת נורמה בכדורגל שלנו, בתופעה שחוצה קבוצות. זה לא קורה רק במכבי תל אביב. התגובות של כמה מנשות הכדורגלנים הן איוולת במהותה. לא משנה עד כמה קטינה מפתה את הבעל שלהן, הוא בכלל לא אמור להיות בסיטואציה שהן תהיינה זמינות עבורו במסיבות בריכה, במסיבות יומולדת, או באמצעות הרשתות החברתיות.

מגרש האימונים של מכבי תל אביב. צילום: אבשלום ששוני
מגרש האימונים של מכבי תל אביב. צילום: אבשלום ששוני

אין שום הבדל בין ההתנהגות של כדורגלנים לבין המעשים שעשה הפדופיל ג'פרי אפשטיין והמסיבות שאירח בהן שועי עולם. לג'פרי היו אי ודירות, לכדורגלנים בכתריאליבק'ה יש רק דירות, שמתבצעות בהן עבירות פליליות במודע!

ועכשיו הם מנצלים את הממון שברשותם, את צבא המעריצים ברשתות, כדי לפרק לגורמים שתי קטינות (כנראה שיהיו גם עוד. תנו זמן לזמן) מתחת לגיל ההסכמה. הגועל (ואני מודע לחלק קטן מהראיות והעדויות) - אין לו סוף. המשך גם יבוא, בארדו יבוא.

נ.ב.
שמחתי לשמוע שבמסגרת המהפכה הכלכלית, אחרי הקורונה, התרבו המאכערים לענייני טיפשורת, בהתרבות שמזכירה פנדמיה. מתברר שהשימוש בהם כבר לא שמור רק לשועים ורוזנים מהאלפיון העליון, אלא גם כתבלבים בטיפשורת החלו להשתמש במאכערים.

אחת מהן היא הדס שטייף, שלפני כ־20 שנה נמצאה אשמה בסיוע לביצוע האזנות סתר ואף נגזרו עליה מאה שעות עבודות שירות. שטייף, שעברה על החוק שוב בפריצה מתוכננת למכשירים הסלולריים של עו"ד אפי נוה - עוד פינגווין/מאכער, שניצל את מעמדו ואת קשריו עם אגם הדרעק, בדרכים שמתבררות כעת בבית המשפט.

אז בעקבות מה שכתבתי עליה כאן בשבוע שעבר, נראה שהדס שטייף שכרה את שירותיו של אבי מוסקל מצור תקשורת, שידברר אותה. זה סטארט־אפ! נבהלתי נורא, מחשש שייכנסו לחיי, אז החלטתי לשתף אתכם. שב"ש, בשורות טובות. סעו לאט.

תגובות לטור שפורסם בשבוע שעבר

מאת רזי ברקאי 

רון קופמן משתלח בגל"צ (בלשונו הפיוטית: גללי צה"ל) כבר שנים. כך הוא מרוויח את לחמו העיתונאי באותם מקומות שעדיין לא נזרק מהם: בגידופים. בסופ"ש האחרון כתב עלינו צרור שקרים. למשל: "רזי ברקאי היה שותף עם נורית קנטי להאזנת סתר"; "שטייף ארגנה לי ולעורכת שלי חסינות מפני העמדה לדין". אין לנו חסינות כזו ומעולם לא ביקשנו מהדס או ממישהו לארגן לנו חסינות. אנחנו עומדים מאחורי החשיפות שלנו סביב מעלליו של אפי נוה; "משלמי המסים מוציאים מכיסם מדי שנה 40 מיליון שקל כדי לפרנס אותנו". גלי צה"ל מממנת את עצמה בעזרת חסויות ותשדירים. אפשר לוודא זאת במשרד הביטחון, אבל למה לעשות מאמץ עיתונאי קטן אם אפשר סתם ללכלך. קופמן ואני מחזיקים בתעודת עיתונאי. אנחנו לא באותו מקצוע.

מאת הדס שטייף

החזרה האובססיבית של קופמן לעניין גם השבוע, גם הסגנון, מבהירים שהכל אישי. לא ביקשתי וגם לא ניתנה חסינות לרזי ברקאי ולעורכת נורית קנטי, אבל זה לא מפריע לדמגוגיה של קופמן. הכל כשר מבחינת קופמן, כדי לבסס לכאורה שקר מוחלט, כאשר הוא טוען שעברתי על החוק שוב בפריצה מתוכננת לטלפונים של עו"ד אפי נווה. לא פרצתי, לא הורשעתי, אבל זה לא מפריע לדמגוגיה של קופמן. אל תפריעו לו עם העובדות. אגב, שטייף מקבלת סיוע חברי מ"צור תקשורת" ולא שכרה את שירותי המשרד.