מאז נכשל המשא ומתן עם אהוד ברק בקמפ דיוויד ביולי 2000 ועד היום, חוזרת הרשות הפלסטינית ומצהירה, כמעט בשבועה, בזירה הבינלאומית כי היא מחויבת ל"שלום צודק" המבוסס על פתרון "שתי מדינות". מה שצריך לשים לב אליו בשבועה זו הוא שתמיד הפלסטינים מסתפקים במילים "שתי מדינות" ולא טורחים להגיד "שתי מדינות לשני עמים".
האם הרשות הפלסטינית אכן מחויבת לרעיון של "שתי מדינות"? האם זהו האני מאמין שלה? האם זהו הנרטיב הפלסטיני או שזאת מחויבות שקרית שאין בינה לבין האמת ולא כלום? האם לפנינו מצג שווא עבור הזירה הבינלאומית? איך נדע? איך לא נשגה באשליות שווא?
עצם העובדה שהפלסטינים אינם רוצים להגיד "שתי מדינות לשני עמים", ועל אחת כמה וכמה שעבורם האמירה "שתי מדינות לשני עמים, העם היהודי והעם הפלסטיני" היא בבחינת כפירה בעיקר, כבר צריך לעורר ספק גדול בכנות אמירותיהם ומחויבותם. אבל, כמובן שאין בכך די. תמיד יימצאו מסנגרים שיטענו שלא צריך לבטל את המחויבות הפלסטינית רק בגלל כמה זוטות לשוניות.
את הנרטיב הפלסטיני, האני מאמין שלהם והמחויבות האמיתית של הרשות והחברה הפלסטינית אנו מוצאים, לדעתי, בספרי הלימוד שלהם לבני כל הגילים. ספרי הלימוד של החברה הפלסטינית, הנמצאת בסכסוך דמים לאומי, דתי, תרבותי וטריטוריאלי עם העם היהודי, נותנים את הביטוי המזוקק ביותר לנרטיב שחברה זאת רוצה להנחיל לדורות הצעירים שלה ולשטוף בו את מוחם. בימים אלו פרסם "מרכז המידע למודיעין וטרור" את מחקרו האחרון של ד"ר ארנון גרויס המסכם את ספרי הלימוד ומדריכי המורים של הרשות הפלסטינית בכל הנוגע לסכסוך עם ישראל בשנים 2020־2013.
המחקר בדק 400 ספרי לימוד ומעל 100 ספרי הדרכה למורים שרובם יצאו ב־2018. ספרי הלימוד הללו נמצאים בשימוש הרשות ביהודה ושומרון, ברצועת עזה שבשליטת חמאס וברוב בתי הספר במזרח ירושלים. אלה גם ספרי חובה בבתי הספר הפלסטיניים הפרטיים ובבתי הספר המופעלים על ידי אונר”א. אבני היסוד של כל הספרים ביחס לסכסוך הן שלוש: דה־לגיטימציה של מדינת ישראל, של עצם נוכחות יהודים בארץ ישראל; דמוניזציה של ישראל והיהודים שכולם רשע ואיום על הקיום הפלסטיני; חינוך למאבק אלים עד לשחרור פלסטין. באף אחד מספרי הלימוד וההדרכה לא נמצאה קריאה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום או אזכור בכלל לדו־קיום עם ישראל.
לא רק זאת. חלה אפילו הקצנה באבני יסוד אלו מאז 2016 בארבעה מרכיבים: האחד, הכחשה תקיפה של עברה היהודי של ארץ ישראל, בכללה של ירושלים. השני, השם ישראל הוחלף ברוב הפעמים בכינוי "הכובש הציוני". השלישי, ההתייחסות לטרור מול ישראל מוצגת הפעם באופן מפורש יותר. גיבורי הטרור של תקופתנו מופיעים יחד עם גיבורי האסלאם כמו צלאח א־דין. הרביעי, החדרת אבני היסוד, בכללן הדמוניזציה, למקצועות מדעיים וטכניים בהיקף נרחב יותר מאשר בעבר.
כללו של דבר, על מנת שאנו לפחות נדע ונבין: אין זכר בספרי הלימוד לטיעון המופץ כל הזמן על ידי הרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית כאילו הרשות מחויבת ל"שלום צודק המבוסס על פתרון שתי המדינות". יוק!