האיש ההוא אפילו לא היה סבא שלה, לפחות לא ביולוגית. עד היום שבו נולדה יעלה הוא היה סתם עוד שכן של הוריה. איש ערירי חבוש כובע בארט, שפוגשים לפעמים במדרגות השיכון הישנות ומברכים בשלום. אם תשאלו את אמה של יעלה מה הכירה מהאיש ההוא לפני שנכנסה עם התינוקת הקטנה הביתה, תגיד לכם שידעה ששמו הרץ ושהייתה לו בת מתולתלת, אטית קצת יותר מהשאר, שגרה בימים ההם בהוסטל לא רחוק מקיבוץ בית אלפא, ובאה לבקר אותו פעם בכמה שבועות. גם תוסיף שלדעתה, אישה מעולם לא הייתה לו. אבל את זאת לא העזה לשאול, שכן, לימדו אותה הוריה, רחוק מהעין רחוק מהלב ומוטב כך.

ביום שבו נכנסה אמה של יעלה להריון רצוי מאוד מבחינתה ופחות רצוי לאיש שבו התאהבה במועדון השחמט השכונתי, הזהיר אותה שאם לא תסיר את “הגידול" הזה מרחמה, לא תראה אותו שוב. “אתה מאיים עליי?", שאלה כשהדמעות בגרונה איימו לפרוץ. “לא, אני לא אזיק לך, פשוט איעלם, את מבינה?", התקרב אליה. אהבתה הבלתי אמצעית אליו הכריחה אותה להבין אותו, הוא מעולם לא הבטיח לה יותר ממשחק שחמט וניצחון גופני כמה שעות אחר כך בדירתה. יש לו אישה שאיתה נכנס לחופה וילדים שעליו לפרנס. אמה של יעלה הייתה זכר לחייו הקודמים, טרם התחייב לכל כך הרבה דברים שמעולם לא רצה. “אם כך, ניפרד", הכניעה את דמעותיה ועמדה זקופה מולו. “את לא בריאה בנפשך!", כמעט וצעק, “תגדלי ילד בלי אבא?".

היא הביטה בו, הניחה יד על בטנה והרגישה עוצמה מוזרה, כוח שרק עובר בגודל בוטן יכול לתת.

“תהיה לו אמא", אמרה, הפנתה את גבה אליו ושבה אל ביתה. יותר לא ראתה אותו. ההריון הזה הוא לא דבר ששווה לזכור, המון זמן לקח לה לשכוח את היום שבו רכשה במדרחוב שמלה גדולה למידותיה, שיהיה לבטן מספיק מקום לתפוח בו, ופילם למצלמה הישנה שלה, וכשהגיעה חזרה אל הדירה, מזיעה ומתנשפת, נזכרה שאין מי שיצלם אותה בהריונה, אין מי שייקח את הפילם לפיתוח וינשק את צווארה כשתסדר את התמונות באלבום. “אצלם אותך ואתה אותי", לחשה אל הבטן, כשעוד חשבה שתינוק צומח לה שם, והכניסה את הפילים אל המגירה. אחר כך הניחה שתי ביצים שירתחו בקלחת, וכמה פרוסות לחם שייצלו בתנור לקראת ארוחת הערב. בינתיים, שלפה את שקית האשפה מהפח, פתחה את דלתה ויצאה החוצה. הערב כבר ירד, הדשא שאל מול ביתה התרוקן מילדים, מלבד שני ילדיהם הסוררים של אנשי הקבע שעוד שיחקו בכדור, ומנגינה קלאסית מפטיפון ישן התנגנה ברקע.

***

“שלום לך", שמעה קול מאחוריה בחדר הזבל. לרגע קפצה, ספק נבהלה, אך כשראתה מאחוריה את פניו הנבוכות של הרץ, נרגעה. “סליחה", מלמלה, “כשבא החושך אני נבהלת מהכל". הרץ הנהנן בראשו, השליך את שקיתו אל הפח הגבוה ומיד אחר כך הושיט ידיו אל שקיתה של האישה המיוזעת ושאל “תרשי לי?".

“תודה רבה", הגישה לו את השקית. כשיצאו מחדר הזבל, הלכו זה לצד זו, היא מלטפת את בטנה, שהחלה לצאת והוא זקוף לצדה, לרגעים מזמזם יחד עם המנגינה הקלאסית. “החושך זה הכי טוב", העז ואמר, “אל תפחדי ממנו".

“איך אפשר? לא סיפרו לך שכל המפלצות באות בחושך?".

הרץ חייך, אולי הייתה זו סתם עווית, כן, זו הייתה סתם עווית, בימים ההם עדיין לא חייך, אך הוסיף ואמר: “מצוין להן, שיבואו בחושך, את צריכה להודות על כך".

“אני לא מבינה אותך", תהתה.

“אם יבואו המפלצות באור, ימצאו אותך, נכון?".

היא חייכה. “נכון!", קראה, “בכל פעם שאפחד, אחשוב על זה".

“ערב טוב", הנהן בראשו ועלה אל ביתו.

“רגע, הרץ, יש לי בקשה קצת לא נעימה, אקבל זאת אם תסרב".

הרץ הביט בה וחיכה למוצא פיה. היא נכנסה אל ביתה, שלפה מן המגירה את המצלמה והפילם, שבה אל המדרגות ושאלה: “תוכל לצלם אותי? למזכרת, בשבילו", הצביעה על בטנה.

הרץ לא הוציא מילה מפיו, אבל בעיניו יכלה לראות שהבין הכל, כמו אחד שהחיים הסבירו לו את כל הטוב והרע עוד טרם נעוריו. ירד כמה מדרגות, נטל מידיה הקטנות את הפילם והמצלמה וביקש “קדימה, לכי לשים קצת אודם".

האישה ההריונית זהרה פתאום. “בטח", אמרה ונכנסה טובת לב לביתה.

***

האיש ההוא אפילו לא היה סבה של יעלה, לא דודה ומן הסתם שגם לא אביה.

אבל כשירדה אמה מן המונית, יומיים אחרי שילדה אותה, כאובה מן התפרים ועייפה, לא הייתה צריכה לעשות כלום, כי מבלי שביקשה, וברגע אחד קטן, נטל על עצמו הרץ את כל מה שהייתה זקוקה לו. כששילמה לנהג המונית, כבר עמד הרץ בחוץ וחיכה. כשפתחה את הדלת, שאל, שוב, “תרשי לי?", והיא התענגה על הרגע. “מותר לך הכל, אל תשאל יותר", אמרה ונתנה לו לשחרר את החגורה מן הערסל שבו הונחה יעלה הלבנה בעלת שער הפחם, ולשאת אותו עד ביתה.

לילות שלמים נשאר הרץ ער עם יעלה, בבקרים עלה אל ביתו ותפס תנומה. בימים שבהם הגיעה אליו בתו סעד איתה, נתן לה קצת כסף, נפרד ממנה כשהגיעה ההסעה ושב במהירות אל ביתה של יעלה הקטנה. בכל פעם שכאבה לה הבטן בגלל גזים קשים, שהתענתה בגלל שיניים שיצאו או שרעבה וסירבה להמתין לדייסה, הרים אותה הרץ, הניח את בטנה על זרועו ואת ראשה בכפל ידו ושר לה שיר ישן ביידיש.

כך גדלה הקטנה, על זרועו החזקה של “הצי", כך קראה לו, ובין ידיה האוהבות של אמה, שלא ויתרה לעצמה ויצאה ללמוד חינוך שלוש פעמים בשבוע.

יעלה הייתה הראשונה שידעה לטפס על האורן הגדול שבמרכז הדשא מבלי להיפצע. גם שני בניהם של אנשי הקבע, שבימים רגילים הטילו שררה על הילדים, הביטו בה מלמטה ומחאו לה כפיים. היא הייתה האמיצה מילדי השכונה, וכשירד החושך, העזה להיכנס אל המקלט החשוך בלילה, איפה שהמשוגעים הזקנים מהמלחמה מחביאים את התמונות שלהם.

“מה יש לפחד מהחושך?", אמרה להם, “ככה מפלצות לא תופסות אתכם!".

היא ידעה להכין קציצות חובזה כמעט בלי מצרכים, ולברך “בוקר טוב", “שבת שלום", ו"מה שלומך? הכל בדיוק כמו אתמול" ביידיש את קשישי הרחוב. כשעשתה זאת, פרצו בצחוק גדול וברגעים הללו, גם הרץ חייך. כשהוא חייך, דמה בעיניה הדבר לחנות צעצועים ענקית שעוברת לרשותה.

הוא לא היה סבה, לא אביה, וגם לא המורה הרוחני שלה. הרץ היה הרבה יותר מזה. היום, כשאמה מטפלת בנכדיה, ילדיה של יעלה, מבקשת ממנה יעלה שתזכיר לה את המילים ההן ביידיש, שתספר לכולם איך לקח אותה כמה פעמים איתו אל בית ההבראה בדרום, ואיך הציגו לכל האנשים העצובים שם פנטומימה על פי הסיפור של “השמן והרזה". “אתם יודעים איך הם צחקו מאמא ומסבא הרץ?".

ברגעים הללו, טרם צפירה, היא עוצמת את עיניה ונזכרת ביום שבו עצם הוא עיניו, איך ליטפה. היא בדיוק חגגה 17. “לא תישאר עוד קצת, רק כדי לחגוג איתי?".

“לא חגגנו מספיק, יעלה?", שאל אותה, אחז חזק בזרועה וביקש ממנה לצלצל ולבדוק אחת לכמה ימים שבתו בסדר.

רגע אחרי הלווייתו, טלפנה אל חבריה וביטלה את מסיבות ה־17 שלה. במקום זה היא לקחה את 200 השקל שקיבלה מאמה ונסעה אל הסנטר בתל אביב.

“יש לך דיו כחול?", שאלה את המוכר המחורר בהמון עגילים.

“כן. דולפין?", שאל אדיש.

“לא, 130635", אמרה, הושיטה את זרועה ונזכרה באמתו, שבנתה לה ארמון מפואר, על חורבות ילדותו של האיש שלא היה סבה.