החבירה של יו”ר מפלגת העבודה עמיר פרץ לאורלי לוי־אבקסיס היא דוגמה לכיצד רעיון ראוי וכוונות טובות הם לעתים הדרך הבטוחה אל השאול. החבירה של איש העבודה ואשת גשר עלולה להסתיים בריסוקו הפוליטי של השמאל.
מה שהוביל את פרץ לחבירה עם לוי־אבקסיס הוא לא הרצון לקרוץ למצביעי הימין המדיני, אלו התומכים בחוק הלאום, בחוק הנכבה ובעונש מוות למחבלים מבית היוצר של מפלגתה הקודמת של לוי, ישראל ביתנו. פרץ רוצה לקרוץ לקהלים אחרים הנמצאים ביישובים המשתייכים לאשכולות הנמוכים מדירוג 8־10; קהלים שבאופן מסורתי נמנעים מהצבעה למפלגת העבודה, לא בגלל שהם מתנגדים לפשרות מדיניות או מחזיקים בעמדות גזעניות כלפי ערבים.
לוי־אבקסיס עצמה, בראיון שהעניקה לי לפני כשנתיים, ביטאה עמדות מדיניות מתונות, יצאה נגד רעיון הסיפוח ותמכה עקרונית בפתרון שתי המדינות. פרץ רוצה באמצעותה לגבור על הסנטימנט השלילי המונע ממזרחים לשים אמת בקלפי, ולהציע להם צדק חברתי. זה רעיון חיובי מאוד בעיקרו, אך הוא למרבה הצער אינו יכול לשאת פרי בנסיבות הנוכחיות.
מפלגת העבודה המצומקת עברה שינויים טקטוניים בשנים האחרונות. רבים ממצביעיה המשויכים לעשירונים הגבוהים נטשו אותה, וקנו להם אחיזה קודם במפלגת יש עתיד, ובבחירות האחרונות במפלגת כחול לבן. חברת הכנסת הפורשת שלי יחימוביץ’ עבדה קשה כדי להטמיע במפלגה מחדש את הכיוון הסוציאל־דמוקרטי, שהרחיק רבים מהמצביעים, אך דייק מאוד את אופייה.
אלא שכפי שראינו בבחירות האחרונות, האג’נדה החברתית לבדה אינה מספקת דיווידנד אלקטורלי. גשר לא עברה את אחוז החסימה, כולנו של כחלון עברה אותו על הקשקש, ומפלגת העבודה סיימה עם שישה מנדטים. למרות המצוקות החברתיות המתרבות של החברה הישראלית, הימין ונתניהו בראשו מצליח להשתלט על סדר היום, הן באמצעות דה־לגיטימציה של מחאות, הן באמצעות דמוניזציה של כל מה שמריח שמאל, והן באמצעות הסטת סדר היום אל מחוזות אחרים. בנסיבות הללו ההליכה של פרץ על הדגל החברתי, תוך מתן גט כריתות למפלגתו של ברק ולמפלגת מרצ, היא שגיאה. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל ברק, בחזרתו הנוכחית לפוליטיקה, הוא הפוליטיקאי היחיד שיכול להתחרות בקילר־אינסטינקט של נתניהו. זה לא רק הצל”שים שלו מימיו כלוחם, ולא רק התואר שלו מסטנפורד (אפרופו הביביסטים שטוענים שלביבי האיי־קיו בין הגבוהים בעולם), אלא בעיקר היכולת שלו להכריז באותנטיות ש”המלך הוא עירום”.
גם אם ברק עצמו רחוק מלהיתפס חברתי, המועמדים במפלגתו, ובראשם פרופ’ יפעת ביטון, שגית פרץ־דרעי, אבי בוסקילה ויאיא פינק, הינם בעלי אג’נדה חברתית מובהקת שאינה נופלת מזו של לוי־אבקסיס, כמו גם מכמה מחברי הכנסת של מרצ. זאת ועוד, ההתנערות של פרץ ממפלגתו של ברק וממרצ היא ויתור על הדגל הדמוקרטי שמבקשות להניף מפלגות אלו; דגל ששנות שלטונו הארוכות של נתניהו הפכו אקוטי במיוחד.
עדיין לא מאוחר מדי עבור פרץ לחזור בו, לאחד תחתיו את כל הכוחות ולהקים כאן את מפלגת השמאל החדשה של ישראל: חברתית, מתונה ודמוקרטית. אם הוא לא יעשה זאת, יש מצב שברק ייקח על עצמו את המשימה.