השקיעות הכי יפות הן ביפו. זה מה סבא שלי סיפר לי פעם, ואז כששאלתי אותו אם הוא נוסע ליפו כדי לראות שקיעות הוא ענה: "נראה לך"? אני יודע כי כתבו על זה שירים. אני מאד דומה לסבא שלי אבל בדבר אחד אנחנו שונים, אני חייבת לראות בעיניים כל מקום קסום שקראתי עליו. לא מסתפקת בשמועה, בטקסט ובטח שלא בתמונה. אז יצאתי לכיוון יפו בפעם השלישית בשבוע האחרון. שוב נוהל נעלי ספורט, שוב נוהל אישור פגישת עבודה מסודרת לפי הספר, ושוב חזרות גנרליות על שיחות מדומיינות עם שוטרים במחסום. למרות שאני לא עוברת על שום חוק, כל מפגש עם איש עם במדים גורם לי להתרגש קצת. תירגעו, זה ממש לא מהסיבות שאתם חושבים.

המשטרה אוכפת את הסגר ופורסת מחסומים (צילום: מארק ישראל סלם)
המשטרה אוכפת את הסגר ופורסת מחסומים (צילום: מארק ישראל סלם)


תחנה ראשונה: איטלקי לבן בגינה 
המסע הרגלי אליו יצאתי כלל שתי תחנות תדלוק. הראשונה, בגינה ציבורית עם חבר, שעצר ב"דרך היין" וקנה ארגז של "מולר טורגאו" - יין לבן קליל ונעים, מאלטו אדיג'ה, אזור היין הצפוני ביותר באיטליה. יין  שאפשר לשתות גם בגל חום ובאמצע יום עבודה מהבית עם הילדים על הראש. בתקופת הקורונה גיליתי, כמו רבים, את היינות המיובאים השווים, שבמחיר די נמוך מצליחים להפתיע בכל פעם מחדש. איכשהו בישראל ישנה תפיסה שכזו שטוענת שכל מה שזול הוא פחות שווה. בפועל מדובר בהיפך הגמור. ועם כל אהבתי ליצירה מקומית וליינות ישראלים שאני מקפידה לרכוש ולשתות כי מגיע להם! אני אוהבת מידי פעם לרעות בשדות זרים, לנסות טעמים חדשים וזנים לא מוכרים במיוחד כשהמחירים מאפשרים את הניסוי והטעייה ומאפשרים לטעום במחיר של פחות ממאה שקלים יינות פרימיום. וחוץ מזה, מתי בפעם הבאה אהיה באיטליה? אלוהים יודע, אז לפחות יש לי יין.  

היה חם ולח, והבקבוק שהיה מצונן בטמפרטורה הנכונה כשהונח על הספסל, התחיל להזיע בחוזקה, אז שתינו מהר כמעט כמו מיץ ונשנשנו ערמונים קנויים מהסופר. לרגע אחד היה נדמה שהגוף שכח את הדריכות שהוא מקבל על עצמו בזמני עוצר. 

מולר טורגאו בגינה הציבורית  (צילום: טליה לוין)
מולר טורגאו בגינה הציבורית (צילום: טליה לוין)

תחנה שנייה: ישראלי אדום על החוף 
בתחנה השנייה בדרך ליפו, פגשתי חברים שרדיוס הקילומטר שלהם, כולל את רצועת החוף הכי מדהימה באזור. אם יש משהו חמוד שגיליתי על בני אדם בתקופה האחרונה היא שכולם שותים, גם אלה שלא היו שותים בדרך כלל, וגם אלה שהיו שותים מעט ורק באירועים מיוחדים. גם אם זה סתם יום שלישי בשש בערב זה בסדר גמור להוציא בקבוק יין או שניים או שלושה גם אם אתם באמצע פגישה, גם אם לא הכרתם זה את זה לפני כן. יין לא רק עושה שמח, הוא לחלוטין מחבר בין אנשים. 
 
ותודה לנורמן עיסא 
שמעתי רבות על יקב הרצברג, היקב המשפחתי ממושב סתריה שבאזור השפלה, אבל איכשהו לא יצא לי לטעום את היינות שלהם עדיין או לבקר שם. מחדל, אין ספק. את "קוט דה סתריה" (מדרונות סתריה בצרפתית) ריזרב 2014, בלנד של קברנה סוביניון, מרלו ומלבק, טעמתי בזכות השחקן האדיר נורמן עיסא שדאג לשלוף את הבקבוק הזה מול פרצופי ולא הפסיק לשבח אותו. לא את כל היינות האדומים אפשר לשתות במזג האוויר הזה, בטח שלא אחרי הליכה ארוכה ושישים אחוזי לחות, אבל היה משהו מעודן ומלטף בריזרב של הרצברג . אדום כייפי לפיקניק בחוץ או במרפסת עד יעבור זעם. אז נעים להכיר חברים, ותודה לנורמן. אחרי הסגר אני מתייצבת אצלכם ביקב.

נורמן עיסא (צילום: ז'ראר אלון, יח''צ)
נורמן עיסא (צילום: ז'ראר אלון, יח''צ)