הלך כל הקסם: בצ'יצ'ו מבטיחים אותנטיות ולא מקיימים

מסעודה משרונה: הגענו לשרונה והתלבטנו קשות בין שגב לאהרוני – בסוף בחרנו ב"צ'יצ'ו". צ'יצ'ו, אמרנו? סורי, לא הכרנו. ב"צ'יצ'ו" מבטיחים לנו אוכל של סבתא מרוקאית. "אז איזה סבתא אתם?", הם שואלים בתפריט בעברית עילגת. חביבה, מתברר, הכינה לחם עם קציצות סלמון ברוטב גמבה; עזיזה עמלה על קציצות בקר ברוטב עגבניות; מסעודה העדיפה קציצות כבש; סולטנה קציצות דגים; ועיישה קציצות עוף. רק למנה הטבעונית לא מיוחסת סבתא, וכי איזו מרוקאית אותנטית תגדל את ילדיה על לביבת סלק? זה מתאים לסבתות האשכנזיות. חווה, צילה, כאלה.

האמת היא שמרוב תחכום קולינרי הפושה במסעדות ארצנו, כבר פחות קל להבין מה אנחנו אוכלים. "זה גזר, הדבר הכחול הזה?", אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים לפעמים. גם החזרה לטבע, עלק, שעליה מצהירים השפים שוב ושוב, נשמעת לעתים מלאכותית למדי. בזמנים כאלה - לפעמים, לא תמיד - כל שאנחנו מבקשים הוא לחזור לשבת על הברכיים של סבתא כלשהי (לסבתנו קראו נינה, אגב) ולאכול את המנות שליוו אותנו בילדות (אף על פי שסבתא נינה לא הצטיינה בבישול והרשתה לנו לעתים להכניס חצי חפיסת שוקולד פרה לתוך פיתה ולאכול). אנחנו לא מרוקאים, אבל גדלנו על המטבח המרוקאי (שיש שאוהבים לכנות אותו דווקא מרוקני) של השכנים: עם הקוסקוס, הלחם על חלוקי הנחל, החצילים המטוגנים והמטבוחה האמיתית.

כאן, בשרונה, מי שעמלה על הסירים היא אמו של צ'יצ'ו, אישה חביבה וחרוצה, וככל הנראה גם סבתא בעצמה. התמהיל פשוט למדי: בוצעים פרנה, מכניסים לתוכה קציצות ורוטב אדום, ויאללה, שב ותאכל וקח איתך מפיות. אבל מה שנשמע אותנטי הפך לסמי־מתוחכם, כאשר המוכר מציע להגדיל את המנה ("אני שם לך יותר קציצות") ולהחליף את הלחם הלבן בלחם דגנים ("זה בריא יותר") במחיר של 45 שקלים במקום 35 שקלים. המלצתו התקבלה בחום, וכך, בהחלטה נמהרת, הלך כל הקסם: לחמניית הדגנים אינה רכה ואינה מתקתקה כמו הלחם הלבן, וטעם הקציצות שהונחו בה נבלע בתוך התהום. איזו סבתא מסעודה הייתה מגישה את הקציצות שלה בתוך לחם בריא?

וכדי להוסיף אכזבה, מגישים יחד עם המנה עלי חסה ועליהם תערובת של זרעים. ככה, בנונשלנט, בלי להשקיע – חסה וזרעים. עלוב למדי. מה עם מנה ראשונה מרוקאית מושקעת יותר, כמו גזר מבושל, סלט סלק, אפילו קרקר עם מטבוחה אותנטית? לא, גם כאן חווה וצילה השתלטו על התפריט ומגישות מנה שהיא פשוט לא מכבדת. 

בכלל, פעם מנה כמו לחם וקציצות הייתה מוגשת בתוך חלה של שישי, לבנה, מתוקה, רכה, מתמסרת. דמיינו אותה עם רוטב אדום וכבר בלוטות הרוק שלכם יתחילו לפעול. אז צ'יצ'ו, איך אומרים בשכונה – אל תשתכנז! תביא את האותנטיות האמיתית, תשקיע בסועדים כמו שבאמת סבתא שלך השקיעה, ותראה שגם שגב וגם אהרוני עוד יעמדו בתור.

"צ'יצ'ו", מתחם שרונה, תל אביב, 1-700-50-25-45.
 

יהלומים בתנור: אי שם בעיצומה של מהפכת לחמי הבריאות, שהחלה בתחילת המילניום, החליט רפי סרוסי, האיש אשר מחזיק באמתחתו במיטב מיזמי הלילה הנחשבים בנתניה, לתרגם את אהבתו לבצק לפרנסה והקים את מאפיית הבוטיק הראשונה בנתניה. עם השנים הפכה מאפיית "ברדו", אשר החלה את דרכה בשנת 2006 כבית מאפים צנוע באזור התעשייה פולג, לאימפריית לחמים מקומית בעלת הכרה ארצית. 

בעקבות ההצלחה, לפני כחצי השנה החליטה הקבוצה להתרחב ולהקים סניף נוסף, כשר למהדרין, במדרחוב תל חי בלבה הסואן של נתניה, עם תפריט חדש ומגוון. גם כאן יש אג'נדה בריאותית, אך הפעם לא על טהרת הלחמים בלבד. התפריט של "ברדו" תל חי הוא צבעוני, טרי, קליל ורענן. הושקע כאן מאמץ לשבור את שבלונת ארוחות הבוקר בבתי הקפה באזור.

בדומה לסניף האם, גם כאן הלחמים, אשר נאפים בתנור בעל רצפת לבנים שהובא במיוחד מאירופה, הם נטולי סוכר, חומרים משמרים וצבעי מאכל. הלחמים עשויים 100% חומרים טבעיים וחלקם הגדול עשיר בעשבי תיבול ארומטיים לצד דגנים ואגוזים, מה שמבטיח חוויית אכילה בריאה ומזינה במיוחד.

נוסף ללחמים פריכים עשויים עבודת יד בשיטות מסורתיות, תמצאו כאן כריכי פרא מעודנים, דברי מאפה מלוחים ומתוקים מלאים בכל טוב ואומלטים חמימים ומסוגננים. אהבנו במיוחד את חביתת הסלמון שרי ובזיליקום (49 שקלים), צ'פוטלה חריף ופטריות (46 שקלים) ושקשוקה ירוקה לוהטת על מצע שמנת עם ארטישוק א־לה רומנה, שרי שרופות, פורטובלו, שום קונפי, ביצים עלומות ופרמזן (56 שקלים). יש גם מבחר של סלטים צבעוניים, פסטות נהדרות, קישים מפנקים ופיצות יצירתיות הנאפות בטאבון המקומי.   
 

כשאתם מגיעים לכאן, נסו שלא לפספס את מנת הדגל: כריך הקממבר אשר הנדיבות והאיכות שלו ממשיכות לסחוף את תושבי העיר והסביבה. מדובר בפלוט ארוך וצר, בעל קראסט עבה ופנים רך ואוורירי. הוא מגיע במשיכה קלה של קונפי ארטישוק וחמאה צהובה במרקם כמעט קרמי, ועליו מונחים צ'אנקים מענגים של גבינת קממבר, לבבות ארטישוק, פרוסות טריות של עגבנייה ועלי בזיליקום. זה הדבר הכי קרוב לפריז שתמצאו בטעם, בקראנץ' ובאותנטיות.

התפריט כולל הברקות מעניינות והלחמים איכותיים. עם זאת, נראה שהמקום עדיין בחיתולים וייתכן כי נדרשת עוד השקעה על מנת להגיע לרמת הגימור המושלמת. הגענו ביום חם של חודש יולי, ולמרות המאוורר התעשייתי שצינן את מזג האוויר, קצת הצטערנו שאין אפשרות לשבת במקום ממוזג (הישיבה היא בחוץ בלבד). רק על הסיבה הזאת הורדנו כוכב.