במשך חמש שנים הסתובבה הסדרה "נורמלי" בבית של השחקנית לירון בן שלוש ובן זוגה, הבמאי, התסריטאי והעורך אסף קורמן. חתיכת תקופה. עכשיו הם קוטפים את הפירות כשהסדרה החדשה, שעלתה לאחרונה בהוט3, זוכה לשבחים מקיר מקיר. "אנחנו מקבלים המון תגובות", אומרת בן שלוש, שמגלמת בסדרה את תפקיד הפסיכיאטרית במחלקה הסגורה. "אנשים מרגישים שהיא חשובה ופורצת דרך, אז זה מגיע בעוצמה".
"נורמלי", המשודרת בימי חמישי בשעה 22:15 ב־HOT3 ,HOT VOD ו־NEXT TV, היא סדרה אוטוביוגרפית שמבוססת על חייו של ליאור דיין, שיצר וכתב אותה יחד עם קורמן. היא מגוללת את סיפורו של עיתונאי צעיר, מכור לריטלין, שמתאשפז במחלקה סגורה כדי להתמודד עם שלל ההתמכרויות, המצוקות וההפרעות של חייו. היוצרים התמקדו בחיים במחלקה הסגורה ומציגים את הדמויות במחלקה ברגישות, בהומור ובגובה העיניים, ומכאן בין היתר חשיבותה.
בן שלוש עבדה על התפקיד שלה – הלא גדול במיוחד – עם הפסיכיאטר ד"ר אורי ניצן, מנהל המחלקה הפתוחה בשלוותה ומי שליווה את הסדרה וייעץ בכל הקשור לתחום בריאות הנפש. "עברתי איתו על הטקסטים, והוא נתן את ההערות שלו", היא מספרת. "מה היא יכולה להגיד, איך היא מדברת, איך היא פונה לאנשים, כמה ביטחון יש לה, ואפילו איך היא מתלבשת".
בן שלוש, זוכת פרס אופיר לשנת 2019 על תפקידה בסרט "אישה עובדת" שביימה מיכל אביעד, כלל לא חשבה על התפקיד הזה. היא מגיחה בפרק שלוש ואט־אט תופסת נפח יותר גדול. אבל כמו שאומרים, במשחק אין תפקידים קטנים. ובמקרה שלה, גם היה מעט קשה לעמוד בלחצים של בן הזוג.
"לא חשבתי שזה תפקיד שאני חייבת לנעוץ בו שיניים", היא אומרת בשיחת וידיאו מביתה בדרום תל אביב. "זו דמות כיפית, כי אפשר לצקת בה נשמה, אבל אין לה סיפור משלה, היא פונקציונלית לסיפור של הדמות הראשית. אסף רצה שאני אשחק את התפקיד וביקש שאעשה אודישן מצולם כדי לשלוח למפיקים. לא רציתי לעשות את זה וויתרתי מראש. 'אין לי כוח', אמרתי לו. גם לא הסכמתי להתחרות על התפקיד עם בנות אחרות. אז הוא התחיל לבחון שחקניות ולא מצא את מה שהוא מחפש וביקש ממני בכל זאת לעשות את זה. נכנעתי. באיזה לילה, בחצות במטבח בבית, הוא צילם אותי, התלהב ובאותו רגע שלח לכולם. התעקשתי לעשות מצ'ינג עם רועי (ניק, השחקן הראשי – ג"ה) כי רציתי להיות בטוחה שזה מתאים".
מתוקף הנסיבות, בן שלוש מודה שהסדרה משמעותית לה מאוד. "אני חיה אותה בבית במשך שנים", היא אומרת. "אני מלווה את אסף מכל הצדדים, ורציתי להיות בטוחה שהליהוק שלי יהיה הדבר הנכון בשביל אסף לסדרה. אני שמחה שעשיתי את התפקיד. לא היה לי תפקיד כזה. בדרך כלל על הסט אני עסוקה בתפקיד שלי, ופה הייתי עסוקה באסף, במה הוא רוצה ובמה הוא צריך. לפעמים שכחתי שיש לי תפקיד. הייתי חצי פסיכיאטרית וחצי אשתו של הבמאי".
"לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד הזה", אמר קורמן בראיון לאחרונה ל"וואלה!". "היא הפסיכיאטרית שלי גם במציאות. אף פעם לא הייתי קרוב לאשפוז במחלקה סגורה, כי אף פעם לא הייתי קרוב להיות סכנה לעצמי או לסביבה, וזה בזכות שני דברים: ההורים שלי, שנתנו לי בסיס של שפיות ושל הכרה בערך שלי ובמקום שלי בעולם; ולירון והילדים שלנו. ברור שגם אני מתחרפן לפעמים, ובטח שבמהלך העבודה על הסדרה הזו התחרפנתי במיוחד, אבל כשאני חוזר הביתה אליהם, כל השטויות מתגמדות".
"הוא גם הפסיכיאטר שלי", צוחקת בן שלוש כשאני מקריאה לה את הציטוט. "עבודה על סדרה כזו היא עבודה של המון שנים, עבודה מאומצת, סיזיפית. אתה צריך מישהו בסביבתך שמבין אותך ומאפס אותך ואומר לך: 'חבר, נכון, הסצנה הזו לא הלכה לך כמו שצריך או נתקעת בכתיבה, אבל יש בעיה עם הגן של הילד וצריך לקנות חומוס לארוחת ערב'".
מצאתי אוצר
בן שלוש, 35, נולדה בבת ים ובגיל 9 עברה עם משפחתה לחולון. אביה מנהל רכש, אמה פקידה. היא הבכורה מבין שלושה אחים. לא ילדה שחקנית, לא עלתה על השולחן בסלון וכפתה על כל המשפחה לצפות בה מציגה. משהו השתנה כשהתקבלה למגמת תיאטרון בתיכון. "אסף (בנם של השחקנים יוסף כרמון ותמי אשל – ג"ה) היה ילד ששיחק בקאמרי, הוא גדל על ברכיו של חנוך לוין", היא מספרת. "אני בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה מחזה כשהייתי קטנה. לא חלמתי להיות שחקנית, חשבתי להיות ספרנית. כשאני חושבת על זה אני מרגישה את השקט מתפשט בי. בתיכון גיליתי דרכי ביטוי דרך המשחק, ומאז אני מחפשת דרכים לבטא את עצמי. גיליתי מחזות, גיליתי את הפורמט, הבנתי שאני יכולה לעבד רגשות ולהרחיק אותם ממני, לקחת דמות שרחוקה ממני ולדבר באמצעותה על עצמי. לשחק אישה נשואה בת 50 ולבטא משהו מתוכי. זה טלטל את עולמי. הרגשתי שמצאתי אוצר, לא הבנתי איך לא כולם אוהבים תיאטרון".
משם המשיכה לתיאטרון צה"ל. "לא חשבתי שאתקבל, ודברים התגלגלו לשם", היא מספרת. "אחר כך ניסיתי להתקבל לניסן נתיב. לא חשבתי שאתקבל והתקבלתי. פתאום הפכתי לשחקנית, ואז הבנתי שאני צריכה אורך רוח כדי למצוא את דרכי בעולם הזה". בן שלוש וקורמן (36) לא בדיוק מציבים גבולות בין העבודה לחיים האישיים שלהם. לאחרונה, למשל, הציבו את שני ילדיהם, אביתר (10) ותלמה (3), מול המצלמה במסגרת סרט קצר, "טיקטוקים", שצילמו להוט.
"הכרנו בסרט קצר שאסף עשה ב־2007 ואני שיחקתי בו", היא מספרת. "מאז אנחנו עובדים ביחד. אני נהנית לעבוד איתו ומתרגשת לראות אותו עובד, כאשתו ולא כשחקנית. לראות אותו באלמנט שלו, עושה את מה שהוא אוהב ומה שהוא טוב בו, גורם לי להסתכל עליו מחדש, לפרפרים מחדש".
באופן שזוגות רבים יכולים רק להתקנא בו, בן שלוש מספרת שהעבודה הצמודה לא יוצרת חיכוכים או מאבקי אגו. "כשיש יצירה בבית היא הופכת להיות החיים, אז ברור שיכולים להיות ויכוחים", היא אומרת. "אבל לא היה לנו ויכוח כשהוא במאי ואני השחקנית. אנחנו מבינים שבראש ובראשונה אנחנו הורים ובני זוג. קודם הפכנו להיות הורים, ואז הפכנו ליוצרים, ושני הדברים הם חלק גדול מאיתנו. אומנם תהליך היצירה הוא מורכב, אבל אנחנו לא חווים סערות או דרמות גדולות, אנחנו אנשים יציבים שעובדים כיוצרים".
הפעם הקודמת שבה השניים עבדו יחד הייתה ב"את לי לילה", הסרט העלילתי הארוך הראשון שאת תסריטו בן שלוש כתבה, ובו גם כיכבה לצד דאנה איבגי, שבמרכזו אישה המנסה להתמודד עם גידול אחותה הלוקה במגבלה שכלית התפתחותית. הסרט זכה בפרסים ברחבי העולם, ובן שלוש עצמה זכתה גם בפרס על התסריט הטוב ביותר לשנת 2015.
הסרט שאב השראה מסיפור חייה של בן שלוש, שלאחותה נתי הייתה מוגבלות שכלית קשה. כחודש לאחר צאתו של הסרט לאקרנים, נפטרה נתי במפתיע בעקבות התקף אפילפטי, בגיל 22. "האם היא הבינה שיצרתי סרט בהשראתה? אני מניחה שבדרכה שלה היא הבינה", אומרת בן שלוש. "אומנם הסיפור הוא מומצא, אבל היה חשוב לי לעסוק בכל מה שקורה לה, במגבלה הרגשית שלה. זה דבר שעסקתי בו המון כמו שאסף התעסק עכשיו עם מתמודדי הנפש. כתבתי את התסריט במשך ארבע שנים וחוויתי טלטלות. הכתיבה יכולה להיות רכבת הרים. פעם אתה בשמיים ולפעמים אתה מתרסק".
הדמויות שבן שלוש מגלמת הן בדרך כלל מורכבות, מסובכות. בהצגה "אבסינט", למשל, שיצר מאור זגורי, היא גילמה כלה שמתאבדת ביום חתונתה. בסרט "מאיה", בבימוי מיכל בת אדם, היא גילמה שחקנית שמאבדת את הגבולות בין ההצגה שהיא משתתפת בה לבין המציאות. בסרט "אישה עובדת" היא מגלמת אישה שמתמודדת עם הטרדה מינית במקום העבודה. כשאני שואלת אם היא לוקחת את הדמויות איתה הביתה, היא משיבה: "אני יודעת לעשות את ההפרדה. אם לא הייתי יודעת לעשות אותה, ככותבת וכשחקנית, לא בטוח שהייתי יכולה לעסוק במקצוע הזה. כשאת חוקרת את עולם הנפש בעבודה ומעמיקה בחקירה, את יכולה להגיע הביתה משוחררת ממחשבות. הדבר היחיד, למשל, שהעסיק אותי בפרמיירה של 'את לי לילה' זה איך אביתר מסתגל לגן העירייה".
יצאתי מעצמי
בן שלוש הפכה לאמא מיד אחרי שסיימה את בית ספר למשחק, ולדבריה, זה הדבר שהיא גאה בו בחייה. ומה לגבי התפקידים שעשתה? "'אישה עובדת' היה חוויה, תפקיד שאני גאה בו", היא אומרת. "הדהים אותי לראות את ההד של הסרט. מישהי כתבה לי שהתפטרה מהעבודה כי הבינה שהעבודה תובענית מדי עבורה. אבל מובן ש'את לי לילה' הוא השיא מבחינתי, כי זה שילב את הכל. זה סרט שכתבתי והתאמצתי עבורו המון. יצאתי מעצמי והפכתי לכותבת".
גם היא עדיין מסתגלת למציאות החדשה שכפתה המגיפה. "הקורונה תפסה אותי עם יומן מלא בהרצאות שאני מעבירה על 'את לי לילה' ועל 'אישה עובדת'", היא אומרת. "היה רצף של הרצאות וגם צילומים, והכל נדחה. אבל למרות זאת הרגשתי בסגר הראשון שהנה יש לי זמן לנוח סוף־סוף מהמרוץ ולהיות בבית עם הילדים. מאוד נהניתי. אסף היה בבית, שחררנו את הילד מהזום ועשינו חינוך ביתי. היו שיעורים שאסף לימד ושיעורים שאני לימדתי, וזה היה הרמוני ומדהים. אבל אז אסף חזר לעבודה, וזה כבר לא היה פשוט. עכשיו אני מתחילה להניע שוב, לחזור לאודישנים. אני כותבת סדרה, ויש צילומים על הפרק. אבל אני לא מתכוונת להשאיר את הילד לבד בבית. הוא זקוק להורים לצדו".
הקורונה לא פגעה בהם כלכלית – "טפו טפו" - "מטעמים טכניים לחלוטין", כדבריה, אבל "אני רואה חברים שלנו אבודים, לא יודעים מתי יציגו הצגות שעשו עליהן חזרות. מה שקורה לעולם התרבות מלחיץ. אני תוהה מה יקרה, מה יהיה, לאן כל זה יוביל אותנו". לה עצמה אין חששות. "אני מאמינה שמה שאני אמורה לעשות - אני אעשה", היא אומרת. "ברגעי חרדה מהמקצוע אני נזכרת בעובדה שבחרתי לכתוב את 'את לי לילה', שבחרתי לצאת לחיים של יוזמה ויצירתיות בלי להיות תלויה בשאלה אם אני מתאימה לתפקיד כזה או אחר. לא קל ליצור ולכתוב, אבל יש לי את האופציה, והידיעה הזו שחררה אותי. משהו בי נרגע, אני כבר לא עם הלשון בחוץ".