אבדה גדולה למחול הישראלי: בסוף השבוע נפטר בגיל 86 הרקדן והכוריאוגרף משה אפרתי, חתן פרס ישראל למחול לשנת 96'. אפרתי, מחלוצי להקת בת שבע, זכה למקומו בפנתיאון המחול הבינלאומי על הקמת להקת "קול ודממה", שעם השילוב הייחודי שבה של רקדנים חרשים עם רקדנים רגילים היוותה חידוש בקנה מידה עולמי.
"אם אני מוכיח שהמוגבלות הפיזית של הרקדנים החרשים היא חסרת משמעות, זה מראה שאין סוף ליכולת של כל אחד מאיתנו ועם אמונה אפשר להשיג דברים שהם מעבר למצוי", אמר לי בראיון בשנת 80'. כשהזכרתי לו את דבריו אלה בראיון לפני שלוש שנים, הגיב: "אני עומד כיום מאחורי כל מילה שאמרתי לך אז. רוח האדם היא מעל לכל מגבלה ובלהקה שלנו התבטאה בכך שלא ניתן היה להבדיל בה בין הרקדנים השומעים לבין הרקדנים החרשים".
"קריירה של רקדן לא נמשכת לנצח ועליו לדעת לפרוש מהבמה בזמן", אמר אפרתי בביתו המוזיאוני בתל-אביב, כשמוקף בציוריו הרבים נראה היה לי כאריה בחורף. "קריירה של רקדן היא משהו שבא ונעלם, היה והתאדה, כשבהגיעו לגיל מסוים הבמה מקיאה אותו. מכל אומנויות הבמה זו אמנות הרגע. לעומת שחקנים וזמרים שיכולים להמשיך ולהופיע אף בגיל מבוגר, לא כן הרקדן שאומנותו מתבטאת בתנועה".
אפרתי היה ירושלמי דור שישי, עם שורשים בסרביה, ביוון ובתימן. כתינוק ננטש על-ידי אביו. היה בוגר "תחכמוני". כשאחיו לחמו במחתרות לפני הקמת המדינה, הוא החל בנעוריו לעסוק במחול ככלי ספורטיבי לפיתוח הגוף, "דבר שלא היה שכיח באווירה המצ'ואיסטית של אז". לאחר שירות צבאי בגולני, למד מחול באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. הייתה זו מורתו שם, הכוריאוגרפית חסיה לוי-אגרון, שהפגישה את אפרתי הצעיר עם מרתה גרהם, הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, בביקורה בארץ ה-57', שהתרשמה ממנו והזמינה אותו ללמוד אצלה בניו-יורק.
"בניו-יורק נחשפתי לתרבות האפרו-אפריקאית והושפעתי ממנה", סיפר בראיון. "גרתי אז שנה בהארלם, כשאף אחד לא העז להיכנס לשם. מה שספגתי בכנסיות של השחורים בשכונה, התבטא אחר כך בעבודות המחול שלי יחד עם אווירת בתי הכנסת בירושלים של ילדותי".
אפרתי היה בניו-יורק האיש הנכון בשעה הנכונה. כשהברונית בת-שבע דה רוטשילד באה לשם כדי לגייס את גרהם כמנהלת האומנותית הראשונה של "בת שבע", זו סחפה עמה את אפרתי, שבשהותו עדיין ב"תפוח הגדול" למד את תפקידי הסולו שלו ביצירות הבראשית של הלהקה החדשה. אפרתי, שעם יצירות מכוננות כמו "לפתח חטאת רובץ" ו"עין-דור", זכה בה לתהילה ואותו תיאר קלייר בארנס, המבקר הנודע של ה"ניו-יורק טיימס", כ"רקדן הישראלי המציע משהו אינדיווידואלי", לא הסתפק בכך.
ב-71' פרש מ"בת שבע" והקים את להקת "דממה", שעם צירוף רקדנים שומעים אליה הפכה ל"קול ודממה". את הצלחתו הייחודית עם הרקדנים החרשים קצר אפרתי באמצעות "שיטת ה-ויברציה" החדשנית שהמציא. "הגעתי לשיטה הזאת במקרה", שחזר. "כשרקדנית כבדת שמיעה, שרקדה אצלי, סיפרה לי ששמעה את באך, זה הפליא אותי. הרי הם לא בדיוק שומעים. ואז, כשהיא התרחקה מעט ודפקתי בטעות עם מקל על הבמה, ממרחק רב היא סובבה אלי את הראש. מכאן צמחה השיטה".
"למדתי מהרקדנים האלה לא פחות ממה שהם למדו ממני", הוסיף. "הרקדנים החרשים הם פשוט פנומנים וחקיינים ממדרגה ראשונה. לדעתי, יש בתוכם מטען אדיר שאנחנו, השומעים, לא מכירים. הם מוכיחים שאפשר לתקשר בלי לדבר ודי בסימנים, במבט, או בתנועת ראש".
אפרתי, שבהתמסרותו ל"קול ודממה" כמו ויתר על קריירה של כוריאוגרף בינלאומי, עשה בה כמט הכל והתמודד לא אחת עם הקשיים שאליה נקלעה. "הבנק כבר לא מוכן לשחרר כסף לקיום שלנו", בלין בפניי בראיון נוסף ב-86'. "הגענו לרגע של אמת, כשפשוט אין ממה לשלם לרקדנים. כבר קרה שהוצאתי ללהקה צ'קים מהחשבון הפרטי שלי. זה נורא לעמוד כעני בפתח לצעוק, כשכל מה שביקשנו זה כמה גרושים. טוב שיש ללהקה סיורי הופעות בחו"ל, שם יודעים להעריך אותנו. במצב של הלהקה זאת התרופה הטובה ביותר בשבילנו".
לכאורה, הזכייה בפרס ישראל ב-96' הייתה שיא הקריירה שלו. לדבריו, כשהתקשרה אליו השרה שולמית אלוני כדי לבשר לו על הזכייה, לא יצא מגדרו. "בשבילי פרסים הם עוד מחיאות כפיים", ניסה לשחק אותה "קול".
לטענת אפרתי, איש-מחול מוערך ועטור פרסים, התרגש לא פחות, אולי יותר, כשזכה בפרס אייזיק שטרן על תרומתו לעיצוב המחול הישראל. "אתה יודע מה זה היה בשבילי, כשהכנר הדגול בא לנגן לכבודי?", נפעם.
ב-2001 עבר לאחר סגירה מאונס של "קול ודממה", "שהייתה לי כנפילה לבור עמוק", "אירוע מוחי קטן", כדבריו, שאיים לשתק אותו. "רופאים השתגעו ממני איך זה פתאום חלף לי תוך שבועיים", סיפר. "כשהתחלתי לצייר, לא נשאר זכר מהאירוע".
"גם כיום אני משתדל ליהנות מהחיים, אם כי בצורה אחרת", העיד. "בדרכי נשארתי נאמן למחול, כשבציורי האקריליק שלי יש הרבה תנועה וגם מוטיבים מיצירות המחול שיצרתי בעבר. עם כל הכאב, זה מה שנשאר לי מהריקוד". כששאלתיו לבסוף לדעתו על המחול בישראל של שנות האלפיים, השיב: "ממשיכים לעשות בארץ מחול וטוב שעושים אם כי כמו בזמני חסרים תקציבים. מהבחינה הזאת אומנות המחול בישראל הייתה ונשארה בת חורגת בין אומנויות הבמה".