בשלהי 1951 שרר בארץ משטר צנע. כשבמדינה בת ה־3 הורגש מחסור חמור במזון ובאמצעי מחיה בסיסיים, התגלה בקבוצת כנרת שבעמק הירדן מחסור מסוג אחר. בת המשק, שחזרה מלימודיה באקדמיה למוזיקה לשנת שירות כמורה לריתמיקה לילדי הקבוצה, הבחינה בכך שחסרים לה שירים שיתארו את ההווי שבו הם גדלים, אל מול הכנרת.
המורה מלאת המרץ הפגינה תושייה. לנטייתה הטבעית לכתוב צירפה את הידע שצברה באקדמיה, וחיברה שמונה שירים שענו על מבוקשה. כזה היה למשל "הדואר בא" (היום), שיר שסיפר על האוטו האדום, שלבואו ציפו במשק בסקרנות.
השיר הזה ושבעת אחיו, בהם "אחינו הקטן" ו"אשכולית", התפרסמו תוך שש שנים גם מחוץ לתחומי עמק הירדן, כשיפה ירקוני, מי שנחשבה אז בין השאר כמלכת שירי הילדים, הוציאה אותם בתקליטה "שירים מכנרת". שירים אלה, ששודרו ברדיו בלי סוף, הפנו זרקור ראשון אל מי שחיברה אותם, נעמי שמר, והורידו מסך על התקוות שנתלו בה כי תהיה פסנתרנית קלאסית.
במלאת 90 להולדתה, ב־13 ביולי, נצא למסע עתיר הפתעות בין תחנות חייה, שלמרות מחלוקות פוליטיות שנתלו בה העניקו לה מעמד של משוררת לאומית.
ההתחלה: שמר, בתם של רבקה ומאיר ספיר, ממפקדי ההגנה וראש המוסד לעלייה ב' באירופה, החלה לכתוב לפני הגיעה לבית הספר. ד"ר מוטי זעירא חושף ב"על הדבש ועל העוקץ", ספרו הביוגרפי, את מה שנחשב כשירה הראשון ובו כתבה לפני מלאת לה 5 שנים: "השמש זורחת/ והכל מפיץ אור/ והמים בבור/ והשתיל בחור/ ויש כוח לכל האנשים/ אבל לזקנים אין כוח/ ושמש פורחת/ בין שני עצים/ בבקבוק פרחים/ ושושנה חכלילית".
תוך פחות משלושה חודשים יצאה עם אמה, חקלאית נלהבת וחובבת מוזיקה מושבעת, לביקור מכונן אצל משפחת האם בווילנה שבליטא. רישומו ניכר ביצירתה לאורך כל הדרך. בשובן ארצה השיגה לה אמה פסנתר שהגיע מארצות הברית היישר לקבוצת כנרת.
"עם הפסנתר הזה נעמי נהייתה מה שנהייתה", מעידה רותיק נוסבאום, אחותה הצעירה ממנה בשנתיים. "נעמי הפליאה לנגן מיצירות באך, בטהובן ושופן, וגם ליוותה את שירת הרבים בקבלות השבת ובחגי המשק. תאר לעצמך ילדה קטנה וכולם שרים סביבה בחדר האוכל ומשתתפים במעין מחזות זמר שחיברה למסיבות ולטיולים".
"נועה": כך נקרא אחד משיריה היפים ביותר של שמר, שאותו פתחה כך: "נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן/ נועה שטפה את פניה בטל/ חרצית היא קטפה בשדה ומן הכותרת תלשה עלעל־עלעל". "שיסלחו לי כל אלה שנקראות נועה, כולל בתי, החושבות שהשיר מוקדש להן", אומרת רותיק. "נעמי כתבה את השיר על עצמה, כמי שמילדות רצתה להיקרא נועה. מה שנכתב בשיר היה אמיתי. לעומתי, היא הייתה מתקשה להתעורר בבוקר. ברגע האחרון נהגה לרוץ לבית החינוך בדגניה ובדרך שטפה את פניה בטל".
תש"ח: "במלחמת העצמאות היינו בַּקֶשר", מעידה האחות. "רצנו בין העמדות והעברנו הודעות. התפקיד של נעמי היה לאותת בזרקור שבבית הגבוה. כששככו אצלנו הקרבות בקיץ 1948, נעמי הגישה למזכירות המשק בקשה לצאת ללימודי פסנתר, ונתקלה בסירוב מצד חברים שדיברו על הצורך בידיים עובדות. באסיפה השלישית קמה אמו השכולה של גור מאירוב ונתנה צעקה אחת גדולה - 'מה אתם רוצים מהילדה, אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?".
גדעון שמר: שמר יצאה ללימודי מוזיקה בתל אביב ובירושלים, ולאחר שנת שירות בכנרת התגייסה לצבא. מי שכתבה על עצמה "החיילת הכי גרועה בצה"ל", הועברה מקורס מ"כיות לפעילות תרבותית בהיאחזויות הנח"ל. בטקס העלייה לקרקע של נח"ל עוז התאהב בה הבמאי והשחקן גדעון שמר. השניים נישאו אצל רב המושבה כנרת. ניסיונם לתקוע יתד בקבוצה לא צלח והם עברו לירושלים.
המתמידה: רבקה'לה מיכאלי הייתה חברתה המתמידה ביותר של שמר. כמעט 50 שנה של חברות. מיכאלי, אז עובדת קול ישראל בירושלים בת 17 וחברתם של בני הזוג יוחנן וריקה זראי, הייתה עדה לכתיבת הפזמונים למחזמר "פשיטה בכפר". "אני זוכרת את נעמי צוחקת המון ואוהבת ללכת יחפה", מעידה מיכאלי. "כשעברנו לתל אביב החברות עברה גם לפסים מקצועיים ונעמי הקדישה לי כמה שירים, ביניהם 'אין לי רגע דל'. כל שיר שהייתה כותבת לי, שלחה אותו אליי עם פרח. היה תענוג להסתובב איתה, כשכל פרח ועץ היא הייתה קוראת לו בשמו. החברות בינינו נמשכה עד הסוף המר. שבוע לפני מותה הזמין אותי בנה, אריאל, להיפרד ממנה באיכילוב. למרות מצבה הקשה, היא כל הזמן צחקה. כשדודו אלהרר התקשר אליה ושאל מה נשמע, היא השיבה לו בהומור מקאברי 'גוססים' וצחקה. מצבה היה נורא, וניכר שרצתה לגמור את הסיפור".
בצל ירוק: ב־1957 הייתה שמר בראשיתו של מרוץ מסחרר של יצירה. היא למדה מהר מאוד שאין בכך ביטוח מפני כישלונות. "לאחר שהכרנו בטקס הסיום של קורס מ"כים בנח"ל, הצעתי לנעמי לכתוב לבצל ירוק", נזכר חיים טופול. "השיר 'זמר נודד' תפס מיד את הקהל והפך ללהיט הראשון של הלהקה, אבל השיר השני, 'נועה', בכלל לא הלך. נאלצנו להוריד אותו. הרושם תוקן כשנעמי כתבה לנו את 'הי טירילי', עוד להיט חזק".
"ל'נועה' לא היה סיכוי אצלנו", סבור יוסלה אורג, אז אקורדיוניסט הלהקה ולימים מדען אטום. "בגלל שהופענו בלי מיקרופונים, לא הצליחה השירה העדינה של נחמה הנדל לעבור לקהל. באשר לנעמי, חשבתי שהיא בחורה מוכשרת, אבל לא העליתי על דעתי שיצמח ממנה כישרון כזה גדול. מיותר לציין שתוך זמן לא רב הפכתי לאחד מגדולי המעריצים שלה". לעומת הקהל, יפה ירקוני לא הריעה למשמע ביצוע שיריה של שמר על ידי בצל ירוק. לטענתה, הובטח לה שתקליט את "זמר נודד" ו"נועה". היא פצחה בברוגז שנמשך כ־30 שנה, עד ששמר "פיצתה" אותה ב"היא רוקדת".
פרוטקציה: "כשהביאה את השיר 'חמסינים במשלט' אלינו, ללהקת פיקוד המרכז, נעמי רצתה רק אותי כסולן", מספר אילי גורליצקי. "היא ממש התעקשה עליי, לאחר שראתה אותי בהצגה 'לעולם אין לדעת' בקאמרי". "לא היה צורך להתעקש", ממשיך את דבריו המלחין אריה לבנון, חברו ללהקה ומנהלה המוזיקלי. "הקול של אילי התאים בול לשיר הזה, שיש בו שילוב של ג'אז ושל ניחוח ארץ ישראלי מובהק". "אחרי שהשתחררתי, הקלטתי את השיר בליווי להקת 'הצעירים', שכללה את יוסי פרוסט, שייקה לוי ואחד, ארי גורן, כפי שאריק איינשטיין קרא אז לעצמו", מוסיף גורליצקי. "אכן, אריק ליווה אותי, היית מאמין?".
"עיר לבנה": פרוסט טוען בלהט שהוא המבצע המקורי של השיר ונתקל בהתנגדות תקיפה מצד לוליק, המצביע על היותו מוצג בספר שיריה של שמר כבעל זכות הבכורה. "לא במקרה זכיתי לקבל מנעמי את 'עיר לבנה', השיר שפתח בפניי דלתות", משחזר לוליק. "כמה חודשים קודם לכן הייתי סולן להקת פיקוד הצפון בשיר 'הכל בגלל מסמר (קטן)'. באנו אל הדירה הקטנה שבה היא גרה כדי ללמוד ממנה את השיר. היא הייתה מאוד החלטית ודרשה בתוקף שנהגה נכון כל מילה".
לאחר שיצא הסרט הקצר לציון יובל לתל אביב, שלכבודו כתבה את השיר, הקליט לוליק את השיר שוב, בביצוע מחודש. "שלחתי אליה את התקליט והיא השיבה במכתב תודה", הוא סיפר. "לצערי, מישהו גנב ממני את המכתב. כששאלתי אותה אם תהיה מוכנה לכתוב עוד מכתב, השיבה שהיא כותבת רק פעם אחת. אין דבר. עד היום הקהל מצטרף אליי בביצוע השיר, ומבחינתי זה חזק יותר מכל מכתב".
סוסים דוהרים בדיזנגוף: גם שמעון ישראלי חגג פעמיים שמר. "כשחזרתי מפריז, הצטרפתי לתיאטרון סמבטיון, שבו ביים גדעון שמר", נזכר ישראלי. "כך זכיתי בשיר 'הלילה הולך בשדרות'. כעבור זמן ישבתי בקפה 'כסית' בדיזנגוף עם הדודאים. כהלצה אמרתי להם שאולי אפשר לשיר על דיזנגוף כשהוא מלא בקאובוים ובסוסים דוהרים. 'קל לדבר, נראה אותך כותב שיר כזה', הגיב בני אמדורסקי. 'מה הבעיה?', אמרתי ותוך כדי תיפוף על השולחן התחברה לי מנגינה. איך שדיברנו, שניהם תפסו אותי והלכנו לנעמי שמר.
"אמרתי לה שהמנגינה התחברה לי כפארודיה. 'אז בוא נמשיך כפארודיה', הציעה וכתבה את המילים של 'שיירת הרוכבים'. זה לא כל הסיפור. מכיוון שאז פרסמה שירים עם מילים ומנגינה, היא העדיפה לחתום על המילים של 'שיירת הרוכבים' כאליפז, כשם אחד מרעיו של איוב. אלא מה? השיר הפך עד מהרה לאחד משירי הדגל של הדודאים. היא ויתרה על שם העט וחזרה לשם האמיתי. מאז כל פעם שהייתי פוגש את נעמי, היא הייתה אומרת לי 'תזכיר לדודאים שאליפז זה נעמי שמר'".
"על הסכין": שייקה לוי כבר שר משירי שמר בלהקת פיקוד המרכז, אבל עמד על אישיותה המיוחדת עם הקמת מועדון "השעות הקטנות" בצפת. מקימי המועדון, בני הזוג יעל ויצחק שרז, הצליחו לגייס את גדעון ונעמי שמר לעבוד עבורם, ונעמי גייסה את לוי בדרכה. "היא לקחה אותי אליה הביתה ותוך כדי שהכינה לי משהו לאכול, סיפרה על המועדון בצפת", מספר הגשש בדימוס. "לך תגיד לה לא. כך זכיתי להיות המבצע המקורי של 'ליל אמש'. כשנגמר הסיפור בצפת והגעתי לתרנגולים, הצעתי לנעמי פולני את 'על הסכין', משירי המועדון. כיום אין מי שלא מכיר אותו כ'שיר השוק'".
חסד נעורים: נעמי שמר פיזרה את שיריה בנדיבות בין הלהקות הצבאיות השונות. כך זכתה להקת גיסות השריון בשירה "מה אמרו הציפורים". מי שהיה הסולן בביצוע השיר יחד עם מיכל פרס הוא גבי ברלין. מאז לא נפרד משיריה והם מככבים בערבי השירה בציבור שלו. "הקהל מצטרף אליי בהם בקלות", הוא מציין.
"תמיד אזכור לה חסד נעורים", מודה נורית הירש, אז מהנגנים בלהקת השריונאים. "כשהוזמנו לאחת ממסיבות הפיקוד, החבר'ה דרבנו אותי לגשת לפסנתר ולנגן יצירה שלי שהשמעתי בחזרות. אז ניגשה אליי בצעדים מהירים אישה עגלגלה ואמרה לי: 'נורית, איזו מנגינה יפה. למה שלא תחברי לה מילים?'. זאת הייתה נעמי שמר, גדולת המלחינים שלנו. המנגינה ששמעה הייתה 'פרח הלילך', השיר הראשון שלי, עדיין בלי המילים של אורי אסף. היא ידעה לתת לי רוח גבית להמשך הדרך".
ילדת השריונאים: מבחינת נעמי דה מאיו, המפגש עם נעמי שמר מנצנץ כאור יקרות בין זיכרונות העבר. ב־1962 הביא אותה המנצח יצחק גרציאני למקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, להקלטת שירה של שמר "אחרי השקיעה בשדה". לא פחות מ־400 חיילי שריון השתתפו בהקלטה. "רצו גימיק של מקהלה כמו מקהלת הצבא האדום", היא מעידה. "כשנפגשנו מאוחר יותר, נעמי החמיאה לי וגם העירה שציפתה שנשיר יותר מהר. הסברתי לה ששרתי איך שזיקו אמר לי".
טירונות ביפו: ב־1963 היה טוביה צפיר טירון בלהקת הנח"ל. באותם ימים עבדה הלהקה על המחזמר "שמש במדבר" של עדנה שביט, עם פזמוניה של שמר. "בגלל הקנאות של נעמי למילה ולמוזיקה, החבר'ה הכינו לה הפתעה בהופעה הראשונה בפיקוד ביפו", הוא מדווח. "כשגמרנו לשיר את 'מחר', אחת הוסיפה 'נלך לים' ושני הוסיף 'תזרח השמש'. מי שהרג אותה היה החוכמולוג שסגר עניין עם 'מכר את הרהיטים ונסע לאמריקה'. נעמי לא תפסה שזו בדיחה. היא קמה ממקומה וצרחה כאילו רצחו לה את הילד".
עם גאון על הגשר: "נעמי שמר הצילה לנו את גשר הירקון", משוכנע יהורם גאון. "בהתחלה לא כל כך קיבלו אותנו. בהופעה באחת הקריות ממש הורידו אותנו מהבמה לאחר ששרנו את 'ואולי' ושירים כאלה. היה מי שהציע לנו לפנות לנעמי שמר. השירים שלה: 'לילה בחוף אכזיב', 'אהבת פועלי הבניין', 'איילת אהבים' ו'סרנדה לך' התקבלו בהתלהבות על ידי הקהל ונהיינו מה שנהיינו".
שנים לאחר שגאון ירד מהגשר, עיטרו את הרפרטואר שלו שירים ששמר כתבה לו אישית. למשל "קומי צאי", "עוד לא אהבתי די", "סימני דרך" ו"כמו חצב". ומה לגבי "לא תנצחו אותי", שיר ששמר כתבה לחגיגות יום העצמאות 1984? "נעמי הצליחה לבטא בגאוניות את ההוויה הישראלית, שבה מתערבבים שמחה ועצב, כמו במעבר הבלתי נתפס מיום הזיכרון ליום העצמאות", סבור גאון.
האומנם רק לכך התכוונה המשוררת? מוטי זעירא, הביוגרף שלה, מעלה סברה אחרת בספרו, שלפיה "לא תנצחו אותי" הוא המענה שלה למאמר ביקורת חריף נגדה שפרסם חוקר הספרות הבכיר דן מירון, שכאיש שמאל השקפותיה של שמר היו לצנינים בעיניו. היא ענתה לו כדרכה: "לא מנצחים אותי כל כך מהר".
האחיות שמר: "הפכתי לאחת האחיות בלהקה דרך בתיה שטראוס, המורה שלי למוזיקה וחברה קרובה של נעמי", מספרת אומנה כהן, אז גולדשטיין. היא, קיבוצניקית שעבדה כמזכירה, מספרת כיצד מצאה עצמה בשלהי 1965 באחד מציוני הדרך החשובים של שמר. "איתי בהרכב היו דליה אורן, רותי ביקל ודינה גולן. החזרות המבולגנות שלנו נערכו אצל נעמי בבית. היינו ילדות חסרות ניסיון ונתונות למצבי הרוח שלה. זה לא היה תמיד כיף מפני שהיא הייתה אז בתקופה די קשה, לאחר גירושיה מגדעון. לא הייתה לנו מילה. המממן של הסיפור, אשר חבקין, שהיה בעל תחנות דלק, שם עלינו הרבה כסף בהתאם לשגיונות של נעמי. אי אפשר למנות את הפעמים שבהן החליפו לנו תלבושות, תסרוקות וצבעים. בגלל כל הקשיים ההרכב שלנו הגיע לסוף דרכו תוך שנתיים, אבל נשארו השירים ששרנו, בהם 'בגני', 'זמר', 'ואלס להגנת הצומח', 'שירו של אבא', 'בית חלומותיי' ו'מנהג חדש' מפסטיבל הזמר".
התגלית של שמר: זוהי כמובן שולי נתן, מי שתיזכר תמיד כזמרת של "ירושלים של זהב". "נעמי עשתה תמיד מה שבראש שלה", אומרת נתן. "גם במקרה הזה: היא עשתה מעשה נועז כשהפקידה את אחד משירי הפסגה שלה בידי זמרת אלמונית".
מי שהמליצה על נתן הייתה ללי, בתה בת ה־11 של שמר, ששמעה אותה בתוכנית "תשואות ראשונות". "במפגש הראשון שלנו בביתה היא ניגנה את השיר בפסנתר בכל הכוח", משחזרת נתן. "נמשכתי אל אוויר ההרים הצלול כיין בירושלים של בין הערביים. ניגנתי את השיר בגיטרה בצורה פולקית, מה שהיה לרוחה של נעמי".
למחרת רגעי התהילה בבנייני האומה בירושלים חזרה נתן בת ה־20 למושב עוצם, שם שירתה כמורה חיילת. אף על פי שמעולם לא הייתה זמרת של להיטים ותמיד שמרה מרחק מהכותרות, לוח ההופעות שלה מלא עד היום. ואף שלא זכתה לקבל משמר שירים נוספים, בהופעותיה היא מרבה לשיר משיריה.
עוד על "ירושלים של זהב": ששי קשת וחבריו מלהקת הנח"ל היו עדים מקרוב לעדכון של השיר בעקבות מלחמת ששת הימים. "כשנכנסנו לסיני, נעמי הצטרפה אלינו להופעות כאחת האדם ולא כמשוררת הלאומית", הוא מספר. "אני זוכר אותנו יושבים בחורשת הדקלים המפורסמת באל־עריש ושומעים דרך הטרנזיסטור בשידור ישיר על שחרור הכותל. נעמי ישבה לידינו וכתבה את הבית הנוסף עם 'חזרנו אל בורות המים'. אז לא חשבנו שאנחנו חלק מההיסטוריה"
"כנראה יש לי איזה אחוז ב'ירושלים של זהב'", מגלה החברה רבקה מיכאלי. "כשבאתי אליה עם גיל אלדמע לשמוע את השיר, שנינו בכינו. הערתי לה שאולי תכניס לשיר משהו על ירושלים העתיקה, שם נולד אבא שלי ואליה היה נוהג להשקיף. אז היא כתבה 'איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'. זה עורר את חמתם של אלה ששכחו מהו דימוי פיוטי. אני אשמה בבורות".
והסערה סביב שאלת מקוריות לחנו של השיר? "אני בטוחה ששום מנגינה באסקית לא הייתה בראש של נעמי כשכתבה את 'ירושלים של זהב'", אומרת האחות רותיק. "אם מישהו העיר לה על כך, היא פשוט נפנפה אותו. אין לי ספק שהדיבורים על גניבה מוזיקלית אינם אלא קשקוש".
החרם הוסר: אם תהיתם מדוע שמר לא כתבה לתוכניות הראשונות של הגשש החיוור, שייקה לוי ניאות לפענח את התעלומה. "עד שיוסי בנאי בא לביים אותנו, נעמי כאילו החרימה אותנו בגלל ששם ההרכב שלנו לא מצא חן בעיניה", חושף לוי. "לפחות בואי תראי אותם', הציע יוסי, שהיה חבר טוב שלה. היא באה, ראתה ואמרה 'יוסי, אני כותבת להם אופרה'. שנה לאחר שהתחילה איתנו ב'יש לי חג', פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוזעקנו לאולפן כדי להקליט את 'לו יהי'. כשהצענו לה לשיר איתנו, היא הסתייגה עד שנענתה ופתחה את השיר בהקלטה. זה היה כמו פצצה. השיר נהפך להמנון של המלחמה. הביצוע שלנו הוא המקורי, חוה אלברשטיין יכולה להגיד מפה עד מחר מה שהיא רוצה. מאז הקלטנו עוד שירים יפהפיים של נעמי, עד שנהיה לנו תקליט שלם משיריה".
ההיאחזות של מירי: "את הסולו שלי ב'בהיאחזות הנח"ל בסיני' שרתי על פי ההקלטה הראשונית של נעמי שמר. כלומר, בצניעות, לא בפאתוס ולא בקול גדול", מספרת מירי אלוני. "ב־1968 התרחקתי מנוסטלגיה אבל כיום השיר גורם להתגעגע לארץ ישראל בימים שהייתה יותר יפה".
"ואלס להגנת הצומח": ירדנה ארזי זוכרת את הקרב שהתנהל סביבה בלהקת הנח"ל. "הייתי נערה נפחדת בת 17 וחצי שמצאה את עצמה בוויכוח שהתלהט בין נעמי שמר ליאיר רוזנבלום על האינטרפרטציה שלי ל'ואלס להגנת הצומח', כשהכדורים ממש שרקו מעל לראשי", משחזרת ארזי. "במרוצת השנים היה לנו קשר נפלא והכרתי נעמי שמר אחרת. לימים, לאחר שילדתי את בתי אלונה, נשמע צלצול בדלת. כשאמא שלי פתחה אותה, היא נדהמה לגלות את נעמי עומדת בפתח עם מתנה ביד. כשהיא הזמינה אותה להיכנס, אמרה נעמי 'לא, לא', ופשוט הלכה לה".
פוליטיקה: נעמי שמר הימינה בהשקפותיה בשנות ה־70 ושילמה לא מעט על הזדהותה הגלויה עם גוש אמונים. שנים לאחר מותה סיפרו מכריה כיצד כאבה על כך ששופטים אותה על דעותיה הפוליטיות ולא על יצירותיה האומנותיות, ותיארו איך הוויכוחים הפוליטיים עם חבריה היו מסתיימים בדמעות. לרוב שלה. "אנשים באים בטענות ליצירה", אמרה בתה ללי בראיון אחרי מותה. "מפרשים אותה לא נכון וכופים על היצירה שיפוט פוליטי".
צדי צרפתי: "למרות שבלהקת פיקוד המרכז ביצענו פה ושם שירים של נעמי שמר, לא ממש הכרתי אותה. למעשה, עד אז לא השתגעתי על מוזיקה ישראלית", הוא מעיד. "מתישהו ב־1971 התייצבתי אצלה עם חוה אלברשטיין כדי לבקש ממנה שירים לתוכנית היחיד הראשונה שלה. נגררתי אחרי חוה בתור היועץ שלה, עדיין לא הבמאי. חוה הביאה איתה לחן של מאנוס חג'ידקיס, בתקווה שנעמי תצליח לחבר לו מילים. כך נולד 'שיר סיום', שדרכו התחיל הקשר שלי עם נעמי.תוך שנה יעקב אגמון גייס אותי לבימוי של 'חבורת בימות', בערב משיריה של נעמי. כשהציעו לי לביים את הערב הזה, הייתי מאוד מפוחד. לא היה לי ניסיון בדברים האלה. נעמי הביאה שירי קברט כמו 'מר נרקיס', שאף אחד לא האמין שהיא כתבה אותם".
בהמשך הגיע צרפתי לשמר עם להקת הכל עובר חביבי שהקים וקיבל ממנה את השיר "החגיגה נגמרת". מאז הפך לאיש סודה וליועץ בלתי רשמי שלה. "תדאג שאהיה יפה", הייתה אומרת לו לפני הופעות בטלוויזיה. השניים נהגו להסב לארוחות בוקר בבתי מלון, הרחק מההמון. "היינו צוחקים על הכל", אומר צרפתי. "נעמי הייתה אישה נדירה. מצחיקה נורא, בעלת ידע רב בהרבה נושאים ושפה עשירה. היה מרתק לדבר איתה. שבועיים לפני שנפטרה שוחחתי איתה בלי לדעת שמצבה כה קשה. היינו רגילים לכך שהיא הייתה חולה וקמה. הפעם אמרה 'צדי, אני חולה מאוד מאוד' ונהייתה דממה. הבנתי שהפעם זו שיחת פרידה".
שלומית אהרון: הקשר המקצועי של אהרון עם שמר התחיל כשכתבה להכל עובר חביבי את 'החגיגה נגמרת', "אבל הכרנו שנים קודם לכן", היא מספרת. "נעמי באה לעבוד עם להקת פיקוד המרכז על השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' והייתה אחראית לשינוי שם המשפחה שלי מדביניק לאהרון, כשם אבי שנפטר באותה שנה. נעמי, חמה וקשובה, אמרה שזה נשמע מאוד טוב".
סוגרת מעגל: לשמר הייתה חיבה מיוחדת לרוחמה רז. היא הקדישה לה את "עיר ואם" והפקידה בידה את שיר הזיכרון "בכל שנה בסתיו גיורא". אבל יותר מכל רז מזוהה עם שיר אחד של שמר. "נעמי בישרה שיש לה שיר בשבילי", מספרת רז. "כשהתיישבנו ליד הפסנתר, שמעתי משהו מוכר. זה היה 'פירות חמישה עשר' מתוך ההצגה המוזיקלית 'מסעות בנימין השלישי'. 'השיר מתאים לקולך, הוא שלך', היא אמרה. 'את יכולה לקרוא לו 'שלג על עירי'. עד היום אני מודה לה על השיר הזה ושמחה לסגור מעגל במופע עם בתה ללי".
"אמצע התמוז": גל של שמועות על חרדת המוות שממנה סבלה שמר התלווה לשיר "אמצע התמוז": "עצוב למות באמצע התמוז/ דווקא כשהאפרסקים בשפע/ וכל הפרי דווקא צוחק בסל/ ועל קיצך ועל קצירך הידד נפל". השמועות צצו שנתיים קודם לכן בשיר "עוד לא אהבתי די", למרות לחנו הצוהל. "מצא חן בעיניה של נעמי הצירוף של 'הידד' ו'נפל', שהוא צירוף של גבוה ונמוך", מעידה נורית גלרון, שהקליטה את השיר ב־1979. "כזמרת צעירה לא התחברתי למה שהצביעו עליו כעל חרדת המוות שלה. אני לא מאמינה שהיא הייתה כזאת חרדתית".
"על כל אלה": "נעמי כתבה לי את השיר הזה כעידוד, והוא קיבל משמעות לאומית", אומרת רותיק, ומבטלת באחת את כל הסברות האחרות. לדבריה השיר מתייחס לטרגדיה האישית שלה. ב־1980 בעלה אברהם יצא לשחות בדהב עם בנם אבשלום, לקה בהתקף לב במים ומת בהיותו בן 58 בלבד. "כשנעמי כתבה 'אל תעקור נטוע', היא התכוונה אליי, מתוך חשש שמצער גדול נעקור את כל מה שנטענו סביב ביתנו במושבה כנרת, כולל עצי זית, פרדס וכרם", היא מספרת. "זה שהשיר קיבל משמעות אחרת עם פינוי סיני וימית, בסדר מבחינתי. גם אם הוא אומץ על ידי הימין".
פרס ישראל: ב־1983 הוענק לשמר פרס ישראל בזמר עברי. למרות הכבוד הגדול בקבלתו, שמר מעולם לא ייחסה משקל יתר לפרסים. "בשבילה לקבל פרס דוגמת פרס ישראל היה כמו לקבל תעודה טובה", אומרת בחיוך רבקה מיכאלי, חברתה הקרובה.
"מה שלומך, אחות": "כשחוה אלברשטיין באה לראיין אותי ב־1986, היא שאלה אותי למה אני לא שרה בעברית", מעידה ריימונד אבקסיס. "עניתי שאם נעמי שמר תכתוב לי שיר, אשיר בעברית. אחרי כמה שבועות חוה הודיעה שנעמי כתבה שיר בשביל שתינו. לא ידעתי איך אעמוד בזה. המפגש בחזרות איתה היה מדהים. היה חלום בשבילי להיפגש עם האישה הגדולה הזאת, שאין דומה לה. כדי לתת לי הרגשה טובה, היא דיברה איתי גם בצרפתית. הרגשתי שאני מדברת עם מעצמה בגובה העיניים".
משה בקר: "חוץ מקול יפהפה, יש לו גם כריזמה", אמרה שמר על בקר. היא גילתה אותו כששר את שירה "הכתר, השרביט והגלימה" בתוכנית טלוויזיה. שמר התלהבה מביצועו וכך נולדו שירים כמו "תות", "גיא" ו"גג", השיר שאליו התנקזה אהבת הסלנג שלה עם שורות כמו "גנוב על העיר הזאת/ נעול עליה/ שפוט שלה לכל חיי/ לכל חייה". את השירים הללו ואחרים איגד בתקליט "חפצים אישיים" שיצא ב־1987.
"לעבור מזמר אורח בתוכנית טלוויזיה לפרטנר ליצירת אלבום עם יוצרת בעלת שיעור קומה כמו נעמי, היה משהו מיוחד במינו", מציין בקר בנימת הוקרה. "עם ההומור חסר העכבות שלה והנדיבות חסרת הגבולות שגילתה, נעמי הייתה בשבילי מורת דרך. נהיה בינינו משהו חד־פעמי, עמוק, חשוף, מרגש ואמיתי".
"הו, רב חובל": "זה היה כמו חלום", מספרת מיטל טרבלסי. "ב־1991, חצי שנה לפני תום השירות הצבאי שלי בלהקת חיל החינוך, הטיל עליי יוני רכטר לשיר את 'נועה' בערב הצדעה בטלוויזיה לנעמי שמר. זה היה כאילו מישהו פותח בפניך את הדלת ואומר 'יאללה!'. לא יצא לי להחליף מילה עם נעמי אז, אם כי הרגשתי שהיא הייתה שבעת רצון. מתברר שהיא לא שכחה אותי. שנה לאחר רצח רבין היא תרגמה והלחינה את 'הו, רב חובל' של וולט וויטמן. כשהציעו לה שמות של מבצעים, היא אמרה שהיא רוצה אותי. כמה שהייתה נחמדה בחזרות, נעמי הייתה גם מאוד קפדנית ועמדה על כל פיפס קטן".
"הכל פתוח": למרות תואר "המשוררת הלאומית" איכשהו לא הזדמן לשמר להרבות בשיתופי פעולה עם זמרים ים תיכוניים. על הרקע הזה בולטת הבחירה בעופר לוי לבצע עם לאה לופטין את "הכל פתוח", מלהיטיה הגדולים. "זה היה רעיון של גברי מזור, איש יחסי ציבור גאון בתחומו", מעיד לוי. "ובאמת, השיר בביצוע שלנו סחף את המדינה. כשהעניין עלה על הפרק, נזכרתי איך כילד חוץ בקיבוץ התפעלתי מההופעה של נעמי שמר. פתאום, כעבור שנים מצאתי את עצמי שר מולה את 'הכל פתוח'".
פירה במוח: לצד פועלה האומנותי שמר הייתה גם פעילת ציבור נמרצת. "נעמי תמיד לחמה על זכויות היוצרים, ובשנותיה האחרונות היה חשוב לה לעמוד בראש דירקטוריון אקו"ם", מספר מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן־דוד. "היא ניהלה את הישיבות בנועם אך ביד רמה, וגילתה חוסר סבלנות כלפי חפירות. כשהמשתתפים היו מגזימים, היא הייתה אומרת 'די, אני לא יכולה יותר, יש לי פירה במוח'. התייחסנו אליה בכבוד וכך מעולם לא נאלצה להניף מולנו את פטיש יושבת הראש".
אקורד אחרון: רמי הראל מרגיש שנפלה בחלקו זכות גדולה להיות המנהל המוזיקלי של מופע הפרידה של שמר "אלף שירים ושיר". המופע, בהשתתפות דודו אלהרר ורונית רולנד, רץ למעלה משנתיים. "ההופעות איתה היו כיפיות, לא הפסקנו לצחוק ולשיר. אם כי מבחינתה זה נהיה יותר ויותר קשה מבחינה פיזית", הוא מספר. "הרגשתי כאילו אימצה אותי כילד שלישי שלה ונהיינו כמו משפחה".
אחרי מות: איכשהו הזדמן לדורית ראובני להיות אחרונת הזמרים ששמר כתבה להם שירים. "היה בינינו קשר מבלי שנעמי תכתוב לי", היא מספרת. "כשהתעניינתי אם יש אפשרות שאקליט שיר חדש שלה, היא אמרה שהיא כבר לא כותבת יותר. אמרתי לה תודה והמשכתי הלאה. כעבור זמן היא התקשרה ואמרה שיש לה שיר על אילן רמון בעקבות אסון המעבורת. 'יעניין אותך שיר שכולו שמונה שורות?", היא שאלה. איזו שאלה. באתי עם טייפ וגיטרה. היא ביקשה ממני לעזור לה להגיע לפסנתר. הקלטתי אותה שרה ומנגנת, ולא העליתי על דעתי שתוך שלושה חודשים היא כבר לא תהיה. פתאום היא מתה לי".
ללי: "ילדה ברבור גדלה/ בבית חינוך צפון/ חולצה כחולה, והיא עולה/ עולה המון/ שירים עם מאיר נוי/ והאקורדיון/ מן החווה חוזרת עם בצל וצנון/ וציפורני-חתול בצרור קטון/ ילדה עושה בגרות הומנית/ ילדה בגרות הולכת לצבא/ אוהבת רנה שינפלד, אריק איינשטיין/ יותר מכל אוהבת אהבה".
כך כתבה שמר במדור "שבשבת" ב"דבר", על בתה הבכורה, הללי, שנולדה ב־1956 מנישואיה הראשונים לגדעון שמר. שמר הבת עוסקת בהדרכה בשיטת ריפוי הנקראת מחשבת הגוף. בשנים האחרונות היא הגיעה אל הבמה בעקבות אמה ובעקבות אחיה אריאל, שצעיר ממנה ב־14 שנה. במופעים, בעיקר עם רוחמה רז ועם הזמרת הצעירה מיקה ענב, היא מספרת על אמה מזווית אישית.
"האישיות של אמא הייתה צבעונית ומפתיעה, כמי שאי אפשר להכניס אותה לשום קופסה", אומרת ללי, שרואה שליחות בהפצת מורשתה של אמה. "תוך כדי ההופעות אני מגלה כל הזמן מהקהל דברים שלא ידעתי לגביה. מבחינת הגעגוע אליה הן מסע מתגמל בשבילי. אני מתגעגעת לאמא שגידלה אותי לצד היצירה שלה, ומעריכה את זה שמבחינתה הכי חשוב לה היה שאריאל ואני נהיה בני אדם".