במקום שאין איש, היי אישה", אמר בעבר הסופר מאיר שלו על מאבקה של תנועת ארבע אמהות, בפרפראזה על המשנה הידועה. בראש המאבק הזה, שהסתיים לפני כ־20 שנה עם היציאה מלבנון, עמדה ד"ר רחל בן דור, המייסדת ויו"ר התנועה, שלצד עמיתותיה לתנועה קעקעה את התפיסה הביטחונית שלפיה "צה"ל מגן על יישובי הגליל מתוך לבנון". כך, לאחר 18 שנים בלבנון, שגבו את חייהם של 1,547 חיילי צה"ל, יצא צה"ל ב־24 במאי 2000 מדרום לבנון.
כשלוש שנים לפני היציאה מלבנון, ב־4 בפברואר 1997, בלילה חורפי סוער, התנגשו שני מסוקי יסעור שהובילו לוחמים למוצבי צה"ל בדרום לבנון במה שכונה מאז "אסון המסוקים". 73 הרוגים נמנו בין שברי המסוקים שהתרסקו על פלג הדן, עשרות מטרים מבית הספר התיכון "הר וגיא", שבו סיימו את לימודיהם שנה לפני כן אור בן דור, בנה של רחל, וחבריו. בסופו של ליל השימורים התברר שאור, שהיה אז לוחם סיירת בפלס"ר נח"ל ושירת בלבנון, לא היה במסוקים, אבל בן כיתתו אָלֶה הופמן ז"ל, ממשגב עם, נהרג באסון.
כבר למחרת, בהלוויה, החלה מתגבשת בתוכה של בן דור, לדבריה, התובנה ש"חייבים לעשות משהו" והמשכה המעשי - הקמתה, עם חברותיה הגליליות, של תנועת "ארבע אמהות, לצאת בשלום מלבנון".
לצד השתתפותה בסרט הדוקומנטרי "ארבע אמהות", שיצרו בני הזוג רפאל לוין ודנה קידר לוין (הוט 8) במלאת 20 שנה ליציאה מלבנון, כתבה בן דור את "אמא, יצאתי מלבנון". הספר מספר מנקודת מבטה האישית על מאבק התנועה ומסתמך על מסמכים שצברה בארכיונה הפרטי לאורך השנים, בהם עדויות, מכתבים, פרוטוקולים, מפגשים עם קובעי המדיניות דאז, הפגנות, משמרות אבל וראיונות בתקשורת.
"המטרה שלי הייתה להציג משנה סדורה על אודות 'האמת על שקר לבנון'", היא אומרת. בעקבות משבר הקורונה נדחתה הוצאתו לאור של הספר, ובינתיים החליטה בן דור לפרסמו בגרסתו הדיגיטלית.
שינוי התודעה
הספר מגולל את המאבק של התנועה למען הכלל לצד הפן האישי של המחברת כאמו של אור, לוחם הסיירת ששירת באותה עת בלבנון. כותרות פרקי הספר מצטטות שורות משירים עבריים קנוניים כמו "הבטחתם יונה, עלה של זית" או "עלי גבעה שם בגליל".
"אני שייכת לדור שגדל על המיתוס 'משואה לתקומה'", מספרת בן דור. "נולדתי ביפו להורים ניצולי שואה. בנעוריי הגעתי לקיבוץ משגב עם, ועם הקמת המשפחה, רמי ואני עברנו לקיבוץ גדות. זהו נוף ילדותי ומולדתי - מגויסת טוטאלית למשימה להוצאת צה"ל מלבנון, ומנגד מתפקדת כאמא טוטאלית".
הספר מתאר, בין היתר, כיצד הנושא המגדרי היה כל העת בבסיס הביקורת נגד "ארבע אמהות". הציגו אותן לא פעם כאמהות היסטריות שדואגות לבנים שלהן בלבד, "כאילו אישה לא יכולה להיות גם אמא דואגת וגם פטריוטית", אומרת בן דור.
גנרלים עלבו בהן מדי יום. כך למשל, מתואר כיצד אפרים סנה, סגן שר הביטחון דאז, הכתיר אותן כ"ארבע סבתות", ואילו עוזר שר הביטחון דאז איציק מרדכי טען שהן "נודניקיות קשקשניות". כמו כן, הספר מגולל כיצד האשימו אותן שהן מסכנות את החיילים בלבנון והטיחו בהן אמירות בנוסח: "איך את מעיזה?" "מה את בכלל מבינה?" או "את תביאי אסון על הגליל".
בפיהם של אחרים הן היו "ארבע סמרטוטות", "כפריות נאיביות", ואף היה מי שכינה אותן: "זונות של ערפאת". "הבהרנו בהומור שאש"ף גורש מלבנון, ואם כבר, אנחנו 'זונות של חיזבאללה'", מגחכת בן דור.
דרישתן לבחון מחדש את הקונספציה שלפיה ניתן להגן על הצפון ועל ישראל רק מתוך לבנון - העמידה בספק את נאמנותן למדינה. "חינכנו את הבנים שלנו לתרום למדינה ולהתנדב ליחידות המובחרות, הצגנו את תעודות ההצטיינות שלהם בשדה הקרב והאמנו בתמימות שזו הוכחה להיותנו פטריוטיות", אומרת בן דור.
נעלבתן מהביקורת?
"בזמן הפעילות לא היה זמן לקחת ללב את האמירות האלה. היה לי בן בלבנון שבכל יום היה בסכנת חיים. הצלחתי למקד את עצמי ולהתעלות מעל הניסיונות הסקסיסטיים־מיזוגיניים לערער את לגיטימיות המחאה. עם הזמן גילינו שדווקא הכוח הנשי והאמהי משרת את המטרה. הצלחנו להכניס שינוי בשיח הכללי, שלפיו מותר לכל אדם, כולל אישה ואמא, להתמודד בכל שטח, גם הביטחוני".
באופן אישי, חשת שהמנהיגות שלך תרמה להצלחת המחאה?
"מה אני, ז'אן ד'ארק? כקיבוצניקית הייתי רגילה לעבודת צוות ובגובה העיניים. לא היה לי צורך בטייטלים, רק שהמסר יעבור. יצרנו קול מושכל של תנועה אזרחית, לא פוליטית, המתנגדת לסרבנות. דרשנו מהפוליטיקאים להעלות את סוגיית לבנון לראש סדר העדיפות הלאומי. מול הטענות שאנחנו לא מבינות בביטחון וש'אין מה לעשות, חייבים להישאר בלבנון' - הצענו פתרונות חלופיים. גם הטחנו בפוליטיקאים את אחריותם למספר ההרוגים ההולך וגדל".
כחלק משינוי התודעה הציבורית, בן דור מייחסת חשיבות לרטוריקה שבה השתמשה: "צירוף המילים 'נסיגה מלבנון' עורר תחושות של תבוסה וכישלון, אז גיבשנו שפה אלטרנטיבית עם ביטויים כמו 'הפסקת המלחמה', 'השגת השקט בצפון' וכמובן 'יציאה בשלום מלבנון'".
בדרכה אל לב הקונצנזוס, ניכסה הקיבוצניקית החילונית, שהיא גם ד"ר לתלמוד מהאוניברסיטה העברית, מילים וביטויים מהתנ"ך ומחז"ל, בהם "ארבע אמהות האומה" ו"שבו בנים לגבולם". באסיפות ובעצרות ציטטה אמרות חז"ל והקריאה פסוקים מהתנ"ך שקיבל בנה עם הנשק כשנשבע אמונים למדינה ולצה"ל.
התנועה קיימה אירועים ומיצגים בהשראת המקורות היהודיים, שבהם השתתפו האחים הצעירים של הלוחמים, למשל "מיציאת מצרים ליציאת לבנון", הנחת אבן פינה לגבול מתוך הקו הירוק, סדר פסח עם ארבעה בנים וארבע אמהות, והפסוק מההגדה בשינויים מתבקשים: "והגדתם לבנכם ביום ההוא: אנו עושים ככל יכולתנו להוציאכם משם.... כי ביד חזקה נוציא את עם ישראל מלבנון". גם המוטו לספרה "לא בשמיים היא" לקוח מסוגיה תלמודית.
"רציתי לאתגר את הטוענים ש'הכל בידי שמיים'", היא אומרת כעת. "אומנם הקטיושות ואסון המסוקים נפלו עלינו משמיים, אבל הם אינם גזירת שמיים. על בני אדם להכריע את עתידם. כפי שנכתב בפוסטרים שלנו: 'אם תשבו בסלון, לא נצא מלבנון' ו'בואו לעשות לפני, ולא לבכות אחרי'".
כיצד הגיב בנך אור לפעילות שלך?
"אור גדל בבית שדגל בשלום ובהידברות, וללא צעצועי מלחמה. בערב גיוסו לצה"ל הוא אמר: 'זה התור שלי'. כשהוא נלחם בלבנון, אני עשיתי את המלחמות שלי לשלום".
את מאבקי האם הכיר הבן עוד מהבית הקיבוצי, כשבן דור פעלה לביטול הלינה המשותפת בקיבוץ גדות ולמעבר ללינה המשפחתית. "ידעתי שכל עוד יש לינה משותפת, לא אלד עוד ילדים", היא מספרת. "כשאור היה בן 10, ועם המעבר ללינה משפחתית, נולד אשחר. כעבור שלוש שנים נולד סתיו".
במסגרת פעילותה בתנועה היא נעה בין שתי חזיתות: מצד אחד חתרה להוציא את צה"ל מלבנון, ומצד שני דאגה לשני בניה הצעירים שהצטרפו לפעילויות המחאה ברחבי הארץ. "רציתי לנהל בית שפוי בתוך מציאות בלתי שפויה, כשאני נקרעת בין המחויבות לבנים הצעירים לדאגה אמהית קמאית לאחיהם הגדול", היא מספרת.
אחד הזיכרונות העצובים המתועד בספר מתאר הפגנה שהתקיימה בסמוך למשכן הכנסת בירושלים, ב־29 ביולי 1998, יום הולדתו ה־20 של אור שהיה גם יום יציאת הכנסת לפגרת קיץ. "חברי הכנסת חלפו זחוחים על פנינו, ממהרים לחופשה בחו"ל, כשחייהם הטובים נקנים בדם בנינו שנמצאים ב'חו"ל', כלומר בלבנון", מתארת בן דור. "זה היה מתסכל וכואב.
באחת התמונות תועד אשחר מחזיק את השלט 'ח"כים טסים לחו"ל, חיילים מתבוססים'. בכל השירות הצבאי של אור לא יצאנו לחופשה, למעט כמה ימים ביוון כי צריך היה להתחשב בילדים הקטנים".
בלי אלימות
את תמונת הניצחון של ארבע אמהות, שלא הונצחה במצלמה, מתארת בן דור במילותיה: "ימים אחדים לאחר היציאה מלבנון הוזמנו ללשכתו של ראש הממשלה אהוד ברק: 'באנו לערוך לך טקס סיום מסלול', אמרתי והענקתי לו חולצה עם הלוגו 'לצאת בשלום מלבנון' וסיכה עם יונה היוצאת מארז הלבנון. כשיצאנו, נגלה מחוץ למשרדו של ברק מחזה סוריאליסטי: כל אלופי המטכ"ל עמדו משני צדי המסדרון, כשאני וחברותיי מארבע אמהות עברנו בסך".
בשאיפה לחזור לשגרה, משפחת בן דור נסעה לארצות הברית לשנה, שהתארכה לכמה שנים. שם התאחדו עם אור, שהיה חייל משוחרר כשצה"ל יצא מלבנון. בארצות הברית הוכשר כטייס, ובהמשך שימש קפטן בחברות תעופה מובילות בארצות הברית. "לראשונה היינו רק חמשתנו ביחד", היא מספרת. "הייתי מביטה בהם ואומרת לעצמי: 'אלי, אלי שלא ייגמר לעולם'".
לפני כשש שנים שב אור בן דור ארצה, לקיבוץ גדות, והקים משפחה. שני אחיו הצעירים חיים בחו"ל: אשחר מתגורר עם בת זוגו באוסטין שבטקסס, וסתיו נדד עם זוגתו האמריקאית לציריך שבשווייץ, שם נולדה בתם התינוקת, שרחל עדיין לא פגשה בגלל הקורונה. בן זוגה, רם, עובד לסירוגין בארצות הברית, והיא עצמה מתגוררת בראש פינה, לשם עברו מהקיבוץ בסוף שנות ה־90.
"כתוצאה מההרפתקנות שלנו המשפחה שלי התפזרה בעולם", היא אומרת. "הריחוק משני נכדיי בגדות ומהנכדה בציריך - עולה לי בבריאות. יש ימים שכואב לי בגוף, והלב נשבר לי".
עשרה ימים לאחר יציאת צה"ל מלבנון, ב־3 ביוני 2000, במקום שבו הוקמה תנועת ארבע אמהות, הוכרז על פירוקה. "כשנרשמנו כעמותה הגדרנו את מטרתנו: לשכנע את הפוליטיקאים והציבור בצורך לצאת בשלום מלבנון", היא אומרת.
"כשהמטרה הושגה, אמרתי: 'עשינו את שלנו, אני חוזרת הביתה'. חיילים שיצאו מלבנון סיפרו לי שדבר ראשון, הם רצו להתקשר ולהודות לנו שהוצאנו אותם מלבנון, ושנתנו שיעור באזרחות לעם ישראל: איך אפשר להביא לשינוי בלי לרצוח ראש ממשלה".
ויתרתן בקלות על הצעות להצטרף לפוליטיקה?
"קיבלנו הצעות רבות למנף את העוצמה שצברנו לכוח פוליטי. לא נראה לי נכון להפיק מהמותג שיצרנו קריירה פוליטית. לא הייתי זקוקה לפרסום ולכוח, רק לחזור לחיים השקטים שלנו בצפון. היו שכעסו עליי בשל כך, אחרים ניסו לנכס את שם התנועה למטרות אחרות. בדיעבד אני יודעת שצדקתי".
כמי שהובילה מחאה, מה תייעצי למפגינים של ימינו?
"כל הכבוד לאנשים שנלחמים על מה שחשוב להם, במקום לקטר בשיחות סלון וברשתות החברתיות. במחאה שלנו שמרנו על עקרונות, נמנענו מאלימות והתנגשות עם המשטרה, הקפדנו לשמור על הצביון הדמוקרטי של ישראל. לדעתי, אין משמעות גורפת למספר המפגינים, גם אם ביבי אמר בזלזול 'הם בקושי רבע מנדט'. ארבע אמהות התחילה כסיירת גלילית וסיימנו עם 80% תמיכה של הציבור. אז הגודל לא בהכרח קובע. חשוב להתמיד ולהיות יצירתיים".