הלילה שבו רבין נרצח: איך מתחילים לספר כאב? אולי בכאב עצמו, שלא מרפה גם אחרי שנים רבות. אולי בתקווה הגדולה שפיעמה בלב ונקטעה באבחה אכזרית. מה אומרים לילד בן שלוש וחצי, הילד שלך, שרואה אותך ברגע שבו לבך נשבר לרסיסים? אולי שותקים ומניחים לו לחבק אותך. שותקים כי נרצח אדם, חבר, מנהיג.
כן, גם היום, אחרי חצי יובל שנים, הכאב עדיין חד, דוקר ועמוק. גם אחרי השנים הרבות, התקווה עדיין פועמת. בפוליטיקה אי אפשר להתחבק ולשתוק. חייבים לדבר. בפוליטיקה יש שמדברים ועושים. יש שמדברים ולא עושים. ויש ששותקים ועושים – לטוב וגם לרע. ב־4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ואמות הספים נעו.
***
בעת כהונתי כיו"ר ההסתדרות, אחרי שפרשתי מתפקידי כשר הבריאות בממשלת רבין, נהגתי להיפגש עם יצחק בביתו פעמיים בחודש לערך, בדרך כלל בשעות הבוקר המאוחרות של השבת, אחרי שהוא כבר סיים את משחק הטניס הקבוע שלו בהרצליה, ואחרי שאני כבר ביליתי כמה שעות עם שני ילדיי הקטנים. בפגישותינו שררה אווירה נינוחה ונעימה. רבין התעניין בעשייתי בהסתדרות, ואני התעניינתי בעיקר בנושאים המדיניים.
בימים הסוערים שאחרי הסכם אוסלו היה רבין תחת מתקפה פרועה מצד הימין, שלוותה בהסתה אישית קשה. אבל באותן שבתות פגשתי אדם נינוח, פתוח ובטוח בדרכו. ספקותיו בנוגע להסכמים הביטחוניים התפוגגו משהתברר לו כי הרשות הפלסטינית וראשי מערכות הביטחון שלה משתפים פעולה באופן שוטף עם ראשי מערכות הביטחון שלנו. בפגישותינו אהב לסנוט בי מפעם לפעם על שעזבתי את הממשלה לטובת ההסתדרות. "די, מספיק עם ההסתדרות הזאת שלך, תחזור לממשלה". הוא ידע שלא אחזור. הלוא הסברתי לו שוב ושוב שיש לי עוד תוכניות רבות להסתדרות.
כך התנהלו העניינים בינינו מיולי 1994 עד לשבת הארורה של 4 בנובמבר 1995. למוצאי שבת תוכננה עצרת תמיכה בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל (כיום, כיכר רבין). באותו יום לא נדברנו להיפגש. תכננתי לקחת את ילדיי למופע של להקת "הופה היי" בכיכובו של יגאל בשן. אבל בבוקר צלצל אליי איש אמונו של רבין ומנהל לשכתו, איתן הבר, וביקש שאבוא לפגישה.
"הוא אמר שזה משהו רציני", אמר הבר.
"תשמע, איתן, נכון – זה ראש הממשלה, אבל הבטחתי לילדים שאקח אותם להצגה הבוקר, ואני משתדל תמיד לקיים מה שאני מבטיח להם. אני מעדיף להיפגש בערב. אבל כמובן, אם הוא לא יכול, אבוא הבוקר", השבתי. לא היה לי ספק שאם אין משהו יוצא דופן, יצחק ייענה לבקשתי. ואומנם, כעבור כמה דקות צלצל איתן ואמר: "אוקיי, תבוא אליו בשש בערב".
כאשר באתי לביתו של רבין ברחוב הרב אשי שברמת אביב, הוא ישב בחדרו הקטן ונראה מרוצה מאוד. בחדר הותקנה טלוויזיה עם מסך גדול, דבר נדיר באותם ימים. "סוף־סוף אוכל לראות כדורגל כמו שצריך", אמר וחייך את חיוכו המבויש המפורסם. הוא לא היה "אוהד שרוף", אבל נהנה מאוד מצפייה במשחקי כדורגל.
שוחחנו על העצרת. כדרכו, רבין היה פסימי. "לא יבואו. לא יגיעו אנשים", אמר.
"יצחק", השבתי, "אתה תראה, תהיה עצרת גדולה מאוד, מהכי גדולות!".
"אני לא יודע למה הסכמתי", רטן בצליל קולו האופייני, ושוב חייך את חיוכו. "אתה אופטימי מדי".
"נכון, אבל הפעם אני ריאלי...".
הוא התחיל לדבר על המצב המדיני שנוצר לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב', כחודש ימים קודם לכן, וסקר את הסעיפים שהחלו להתממש. כפי שנקבע בהסכם, ישראל כבר החלה לצאת מרוב הערים הגדולות שבגדה. רבין סיפר לי שמיד לאחר חג המולד וראש השנה האזרחית הוא מתכוון לחדש את המשא ומתן עם סוריה, בד בבד עם המשא ומתן עם הפלסטינים. הוא סבר שצעד כזה חיוני להשגת הסדר כולל עם כל מדינות ערב. לכן כבר קבע פגישות ושיחות עם האמריקאים, שנועדו לסוף ינואר ולראשית פברואר 1996.
התבוננתי בו: הוא היה נינוח, בטוח, שלֵו ונחוש להתקדם בתהליך המדיני. ואז פירט את מטרת פגישתנו: "אתה יודע שמערכת הבחירות הבאה תהיה קשה. אתה יודע שלפי הסקרים יש שוויון בין מפלגת העבודה לליכוד, וזה לא מובן מאליו שאני והמפלגה ננצח. לכן, אני מבקש ממך לחזור למפלגה. צריך להתחיל להיערך, צריך להקים מטה בחירות לקראת נובמבר 1996 (המועד שבו היו אמורות להתקיים הבחירות הבאות), בעוד שנה בדיוק".
"יצחק, אתה יודע שאני לא 'מת' על המפלגה שלך", השבתי. "אני חושב שאם תפרוש ממנה ותעמוד בראש רשימה אחרת, תזכה בניצחון גדול, אבל אני יודע שלא תעשה את זה, גם בגלל גילך וגם בגלל האופי שלך".
רבין הקשיב בעודי ממשיך: "כמו שאתה יודע, אני מתלבט אם לרוץ לכנסת בראש רשימה בשם 'חיים חדשים'. אתמוך בך כמובן לראשות הממשלה. אני לא מתכוון להתמודד מולך. אבל אני בהחלט חושב שאם ארוץ לכנסת, זה יהיה בראש רשימה שונה, מפלגה סוציאל־דמוקרטית אמיתית, שאיננה מחויבת לכל הממסדים העבשים והישנים בנוסח ההסתדרות הישנה".
רבין הגיב בחשש מה: "אני מבין אותך, אבל מה תגיד בדיוק על מפלגת העבודה?".
"אגיד את רוב האמת. לומר את כל האמת יהיה דבר חמור מדי".
"ומה תגיד על העומד בראשה?".
"העומד בראשה הוא ראש ממשלה מצוין. רק המפלגה שלו היא 'על הפנים'...".
"אתה חושב שזה לא ישפיע על מה שהציבור יעשה?", הגיב רבין, ספק שואל ספק קובע בחשש. "במצב הנתון, שבו המאבק יהיה צמוד, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מהלך כזה שלך, כי הוא עלול להביא את ביבי לשלטון!".
הבנתי שאינני יכול לסרב ליצחק. היה מן הצדק בדבריו. לא יכולתי להסתכן בכך שהתהליך המדיני יסוכל בגלל הפילוג ביני לבין מפלגת העבודה. הרי זו הסיבה שלשמה נכנסתי מלכתחילה לזירה הפוליטית.
"אין לי בעיה לחזור למפלגת העבודה ולהתמודד בפריימריז", אמרתי. "אני יודע שאבחר, אבל יש לי חברים שהלכו איתי, והמהלך הזה יהיה קשה מבחינתם. יתנקמו בהם בבחירות הפנימיות. אני מוכרח להבטיח את עתידם. אני מדבר בעיקר על עמיר פרץ ושמוליק אביטל, אבל גם על כל האחרים".
יצחק הביט בי בהבנה ואמר: "אדבר עם ליבאי, ונראה איך עושים את זה. בוא נשב ביחד במהלך השבוע ונראה איך פותרים את הבעיות האלה". (פרופ' דוד ליבאי כיהן כשר המשפטים בממשלת רבין, ובנוסף כיהן שנים רבות כיו"ר ועדת החוקה של מפלגת העבודה).
"בסדר", השבתי.
"תהיה על הבמה?", שאל.
"יצחק, כמו שאמרתי לך", עניתי בחיוך, "אני לא כל כך אוהב את החברה הזאת. גם הם לא כל כך אוהבים אותי. בזמן העצרת אני מעדיף להיות בשורות הקהל".
לא היה לי כל עניין לשבת על הבמה עם ראשי סיעת העבודה. לא רק בגלל המתחים ביני לבין אחדים מהם, אלא גם בגלל הסתייגותי הבסיסית מטקסים.
השעה כבר הייתה מאוחרת. לאה הפצירה ביצחק הדייקן להתכונן ליציאה. עמדנו לסיים. פתאום, לקראת סוף הפגישה, הוא אמר: "תראה, אני לא אהיה ראש ממשלה לנצח. אם תחזור למפלגה, אתה יכול להיות מועמד ראוי בבחירות 2000 (שהוקדמו בהמשך למאי 1999, ח"ר)״.
"יצחק, אני יודע מה דעתך עליי", השבתי, "ובעיקר מה אומרים עליי בני ביתך. זה מאוד מחמיא לי. אבל בוא נראה מה יקרה".
לא צפיתי שבאותה פגישה יעלה רבין את האפשרות שארוץ בעתיד לראשות הממשלה, אבל גם לא לגמרי הופתעתי מדבריו. אחד האנשים הקרובים ביותר אליו סיפר לי עוד קודם לכן שרבין סבור שאני ראוי לתפקיד. רבין אמר לבן שיחו בערך כך: "חיים הוא המועמד הטוב ביותר להיות ראש ממשלה, אבל יש לו חיסרון: אין לו דרגות אלוף על הכתפיים". אכן, בישראל קשה מאוד להיבחר לראשות הממשלה ללא רקע ביטחוני מובהק. כך או כך, התמודדות על תפקיד ראש הממשלה לא הייתה על סדר היום שלי בעת ההיא.
פגישתנו הסתיימה. יצחק ולאה ירדו במעלית עם המאבטח, ואני אחריהם. זו הייתה מעלית מהסוג הישן. רק שלושה אנשים יכלו להידחס בה, וגם זה בקושי. נפרדנו לשלום בכניסה לבניין, שם חיכו לרבין לא יותר משני מאבטחים – מספר זעום עד גיחוך, ודאי על רקע הנסיבות הטעונות כל כך. יצחק פנה למכוניתו ואני למכוניתי. לא העליתי בדעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה את האיש הדגול הזה.
במהלך העצרת ישבתי עם איתן הבר בבית קפה בשולי הכיכר. איתן התעניין בתוכן פגישתי עם רבין, וסיפרתי לו. לקראת סיום העצרת נפרדתי ממנו ונסעתי לרמת השרון, כדי להצטרף לרעייתי ולחבריי. נסענו לקולנוע בהרצליה, ובדרך שמענו ברדיו את הדיווח הראשוני, הלא ברור, על אירוע ירי שהתרחש בתום העצרת. לבי ניבא לי רעות. ליד בית הקולנוע נפרדתי מאשתי ומחבריי וחזרתי לתל אביב. בדרך הבנתי מהרדיו שרבין נורה בגבו והובהל לבית החולים איכילוב, ופניתי לשם.
כשהתברר דבר מותו הייתי המום והלום צער. רק ארבע שעות חלפו מאז פגישתנו, מאז ישבנו יחדיו לגבש תוכניות פוליטיות. זו הייתה אחת הפגישות הנעימות ביותר שלי עם יצחק, והנה הוא איננו. באותם רגעים לא חשבתי על העתיד, על גורל המדינה. חשבתי על האיש ששילם בחייו משום שרצה להבטיח שאנחנו נחיה.
למחרת בבוקר, טרם הנסיעה לירושלים כדי לעבור על פני ארונו של רבין, הלכתי לגן של בני הקטן, דור. הוא היה בן שלוש וחצי. מה הבין? קשה לדעת. בעיקר ראה שאני עצוב וידע שמשהו רע קרה. לכן חיבק אותי, ולא הניח לי ללכת. זה הזיכרון החי והמוחשי ביותר שנשאר לי מכל מהלך האירועים הטרגי בעקבות הרצח. לא ידעתי איך להתנתק מהילד שלי שרוצה לנחם אותי, ואינו יודע על מה.
עם הכאב על מות האדם, על רצח המנהיג, נסעתי ביום שני שוב לירושלים. וכמו רבבות האנשים שבאו להשתתף בהלוויה וליוו את מסע הארון, עליתי לחלקת גדולי האומה בפסגת הר הרצל. הייתי בהלוויה בגופי, אך רוחי ונפשי לא היו שם. שוב ושוב שחזרתי את שיחתי האחרונה עם יצחק. הייתי שרוי בהלם.
***
למחרת ההלוויה ניגש אליי בכנסת דוד ליבאי וספק אמר ספק שאל: "אתה יודע שיצחק דיבר איתי שצריך להכין את חזרתך למפלגה ולזרז את כל ההליכים שקשורים בכך". הייתי במצוקה. הרי הבטחתי לחזור למפלגת העבודה רק בשל בקשתו של רבין, משום שרציתי לחזקו בכהונתו ובתהליך אוסלו. לשם כך הייתי מוכן לוותר על התמודדות לכנסת בראש סיעה עצמאית ועל הסיכוי הגדול לזכות בניצחון או בהישג משמעותי בזירה הפוליטית, כהמשך למהפך שחוללתי בהסתדרות.
הרצח טרף את הקלפים. מצד אחד, הייתי מוכן לחזור למפלגה ולהתעלם מהביקורת שלי עליה, רק בגלל האמון האישי ברבין ובדרכו. מצד שני, דווקא מותו הִקשה עליי להפר הבטחה. חשתי שמה שיצחק ביקש ממני היה חלק מצוואתו הפוליטית. מה אעשה? בסופו של דבר החלטתי לחזור למפלגת העבודה.
התבקשתי לשאת דברים באזכרה רבת המשתתפים של מפלגת העבודה, ביום השביעי למותו, בהיכל התרבות בתל אביב. אף שכתבתי את דבריי מראש, התקשיתי מאוד לכבוש את עוצמת רגשותיי. פניתי לרבין בגוף שני יחיד. הרגשתי שאני אכן משוחח איתו, כאילו עמד מולי. תיארתי איך העם בישראל והעולם מצדיעים לו ולמורשתו, ובייחוד בני הנוער המתמידים והנאספים מדי יום ביומו להדליק נרות לזכרו. אמרתי לו כי לבני הנוער האלה הוא שימש מעין "אבא גדול", שבמחיר מעשיו וחייו חצץ בינם לבין המלחמה הבאה. דיברתי על חשיבותו של מפגן התמיכה הנוכחי מול הכוחות הנתעבים שקמו נגד הדמוקרטיה בישראל, והבעתי את תקוותי שהלקח נלמד ושהעם לא יותיר את שמעון פרס לבדו בקרב על השלום.
את דבריי סיימתי כך: "ומשפט אחד ממני אליך. נועה, נכדתך הג'ינג'ית המקסימה, אמרה שבשביל המחנה היית עמוד האש. בשבילי, יצחק, היית עמוד שדרה איתן ויציב. ידעתי שמותר לי לטעות, כי היה לי מי שיתקן, היה לי על מי להישען והיה לי על מי לסמוך. נוח בשלום על משכבך, רמטכ"ל של מלחמה ומצביא של שלום. נעשה הכל כדי שימי הדם, הדמעות והשנאה יחלפו ויהיו לימים של חלב, דבש ואהבה".
בימיו בבית הספר "כדורי" חלם רבין להיות מהנדס מים. מציאות החיים בישראל הפכה אותו ללוחם ומדינאי. יצחק רבין הקריב את חייו כדי שילדינו ונכדינו יוכלו להגשים את חלומותיהם.
***
רצח רבין צרב ופצע קשות את רקמת החיים ואת נפש החברה בישראל, ודומה כי הפצעים ממאנים להגליד. גם בתוכי עדיין חיה ופועמת הצלקת העמוקה שהטביע בי הרצח. זמן רב נדרש לי להתחיל להתאושש מהזעזוע ומהצער העמוק. זמן רב חלף עד שהסכנתי עם חסרונו של יצחק. ד
הספר "נגד הרוח" יראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"