יצחק למנסדורף, “טלפון מאלוהים", כרמל, 225 עמ'

שאלתי את הירח אם את עדיין רוצה אותי,
הוא ענה, אני לא רגיל לטפל במקרים כאלה.
פעמים אינספור הם אמרו שזאת רק הרפתקה, ושזה לא יחזיק מעמד.
אין לי הרבה מה לומר לך ולא הרבה כדי לגרום לך לצחוק,
אני תמיד מדמיין את הגרוע ביותר, ואפילו הטוב ביותר גורם לי לסבול.    

קובץ הסיפורים הראשון של יצחק למנסדורף, דוקטור לרוקחות ופרמקולוגיה ויזם ביוטכנולוגיה, מפתיע מכל כך הרבה בחינות, אבל מרענן במיוחד הוא השימוש שלו בשירים ופזמונים. הקובץ נפתח בשיר “את חירותי" של ז'ורז' מוסטאקי ונחתם ב"אדבר איתך" של רחל שפירא, המובאים במלואם, ושזור ברסיסי שירים של בוב דילן, לו ריד, ז'אק ברל ודיוויד בואי, בין היתר, אבל לצד החשודים המיידיים הוא מביא ציטוטים מתוך שיר של להקת אינדוצ'ין (השורות הפותחות את הרשימה הזו) או מתוך שיר זוכה אירוויזיון של פראנס גאל, שבאותה הזדמנות המחבר תוהה לגבי יחסיה עם סרז' גינסבורג הפתיין, שכתב לה את שיריה בעודה נערה: “אלה שרוקדות לצלילי שיריי הן בובות שעווה, בובות קש... מסביבי שומעת את בובות הסמרטוטים צוחקות... אני נמצאת בכל מקום בו זמנית, מנופצת לאלפי חתיכות קול".  

גם הספר עצמו מציע אלפי חתיכות קול, שיוצרות פסיפס מקורי ועשיר מאין כמוהו של נקודות התבוננות בחיים ובמוות, אבל בעיקר בחיים. בגיל 48, כשהוא בשיאו המקצועי והאישי, התגלה בגופו של למנסדורף סרטן אלים ונדיר, והוא בחר להילחם בו בכל דרך אפשרית, קונבנציונלית ופחות קונבנציונלית. זו נקודת המוצא של קובץ הסיפורים - הטלפון שאתה מקבל מאלוהים פתאום באמצע החיים, ללא כל אזהרה מוקדמת, ומשנה הכל. רגע אחרי ש"הודח" מטיפול ניסיוני מכיוון שהגידול שלו התקדם וחברת התרופות טוענת שחולים כמוהו עלולים להזיק למחקר, מהגג המספר: “בירכתי מוחי אני מתכוון לסגור חשבון עם הסרטן. זו מחשבה ילדותית: הוא “דפק" אותי, ואני אשאיר אחריי סוג של מצבה, אנדרטה, מיזם שייעודו “לדפוק אותו". מידה כנגד מידה.

האמירה של צ'רצ'יל מהדהדת בראשי: “גם אם תתקיים האימפריה הבריטית עוד אלף שנים, שנות המלחמה תיראינה עדיין שנותינו היפות ביותר". האנדרטה הספרותית של למנסדורף משובצת באיורים עדינים מעשה ידיו וידי בתו דניאל, במונולוגים של עכברי מעבדה שעל גופם הקטן נבחנות תרופות לסרטן, בנסיעות בעולם לצורך טיפולים או טיולים - שוב מתברר שכסף באמת אינו יכול לקנות הכל, אבל הוא בהחלט יכול להנעים את המסלול - במחשבות על מה שהיה ומה שיהיה, סיפורי אהבה ישנים וחדשים, מותרים ואסורים, תשוקה פראית ממש לחיים ולצדה, לפחות לפי הקומוניקט, גם “משיכה מורבידית למוות" (אבל בעיניי התשוקה לחיים כאן מנצחת בנוקאאוט).

יש כימותרפיה, יש הקאות ואובדן חברים מסביב, שרק מאותת את זה שלך, יש תוספי תזונה, חלבונים נכונים ולא נכונים, ימים טובים וימים רעים, אבל גם יופי רב והיקסמות מדברים לא צפויים, ואין הטפות מוסר, תובנות בנאליות, הכרזות “לידה מחדש", התנשאות על הקורא ברוח “אני הייתי שם, ולכן אני יודע יותר ממך על כל דבר" או רחמים עצמיים מוגזמים - כל מה שמעיק בספרי סרטן שגרתיים. כאמור, זה לא ספר סרטן שגרתי ולא ספר שגרתי, נקודה. כמעט הכל בו אחר, במובן הטוב ביותר.

הקובץ, שאותו ערכה הסופרת יהודית רותם, כתוב מצוין ולפעמים נפלא, וכמה מהסיפורים הם ממש סדנאות קטנות לכתיבה. קראו ולמדו איך לכתוב, איך לספר, איך לדייק, איך לעורר מחשבה, להסעיר את הנפש, לשלהב את הדמיון, מה להכניס פנימה ומה להשאיר בחוץ. כזה למשל הוא הסיפור “שעון החול", שבמרכזו דייט מפתיע (כמובן) עם מוכרת שעונים צרפתייה בברצלונה.  

הנה קטע מתוכו, שיספר לכם כל מה שצריך לספר על הספר הזה:
היא הייתה נרגשת. היא סיפרה לי שהטבעות על שריונם של צבים, כפי שקראה עליהם, הולכות ומיטשטשות עם השנים, הולכות ונשחקות. כל טבעת שקולה לשנה אחת, וכשסופרים את הטבעות, מתברר גילו של הצב.
“ומה הטבעת שלך אומרת?" שאלתי ונגעתי בטבעת הנישואין שלה.

“היא מגדירה רק את הסטטוס", צחקה, “ואולי גם את הזמן שיש לנו עד שנצטרך להיפרד. ולך? איפה הטבעת שלך?"
אמרתי שאין לי טבעת, אלא שעון פנימי, קוראים לו טלומר. זהו חלבון שיושב בכל תא בתאי הגוף ומסמן את ההתחלה של הסוף.
“אני יודעת", אמרה, “כשהכרנו, היית די גבוה. היום אתה נמוך בכמה סנטימטרים, בפעם הבאה אמדוד אותך, אבל המדידה צריכה להיעשות תמיד באותה שעה, כי יש הבדל בין הבוקר והערב. מקווה שבסוף לא תהיה נמוך ממני".

“זה יקרה, הרי יש בינינו פער גילי", עניתי.
כשדיברנו על פערים, רציתי לשאול אם החליפה סוללה בשעון שלה, אבל היה מיותר לשאול. היא הגיעה בלי שעון. יש לה מגירה מלאה שעונים, סיפרה לי. למדתי ממנה שגם נשים אוספות שעונים. “אבל בנו זה קשור יותר לזיכרונות ופחות למיתוג", אמרה, “לכל שעון שלי צמוד שמו של מי שקנה לי אותו".
“ומרוב שעונים את עדיין מאחרת", צחקתי.

“לכל מחזריי חשוב שאגיע בזמן, שאישאר לזמן מסוים, שאלך כשיהיה להם נוח. את השעון שלך אני עונדת לפעמים, עדיין לא הכנסתי אותו למגירה עם כולם".
יצאנו שלובי זרועות מבית הקפה. השעה היתה 8:00 לפי שעון ישראל, 6:00 לפי שעון ברצלונה. הייתי בעתיד שלה, עדיין בהווה שלי. היא דיברה על בדידות, על ברים של פיק־אפ, על סקס על שפת הים או על הספסל האחורי. “תרצה לעשות את זה בשיחים?" שאלה בלי הסחור־סחור המקובל.

“לא חושב. ככה זה כמו לחיצת יד, בלי משמעות. זה קל מדי וגם לא נכון. בגילי השיחים כבר לא מרגשים", אמרתי והבטתי בשעון. “כבר 8:00", התנצלתי, “חייב ללכת". 